כְּשֶׁנִּגְלָה הקב"ה עַל מֹשֶׁה בַּסְּנֶה, אָמַר לוֹ הקב"ה: "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה!" וְהָיָה מֹשֶׁה מְצַפֶּה, וְאוֹמֵר: אֵימָתַי הוּא בָּא אוֹתוֹ הַקֵּץ? אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ, אָמַר הקב"ה: בָּא חֹדֶשׁ שֶׁהָיִיתָ מְצַפֶּה לוֹ. אֵינוֹ אוֹמֵר בְּיֶרַח הַשְּׁלִישִׁי, כְּמוֹ שֶׁאָמַר בְּיֶרַח זִיו, בְּיֶרַח בּוּל, בְּיֶרַח הָאֵיתָנִים, אֶלָּא בַּחֹדֶשׁ. אָמַר לוֹ הקב"ה: חִדּוּשׁ דְּבָרִים אֲנִי עוֹשֶׂה וּמְחַדֵּשׁ אֶתְכֶם.
מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶּלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן וְעָמַד עַל פִּרְקוֹ. בִּקֵּשׁ אָבִיו לְהַשִּׂיאוֹ [וְהָיָה לוֹ אַרְגְּנָטִין יְשָׁנָה]. אָמַר הַמֶּלֶךְ: אֵין כְּבוֹדוֹ שֶׁל בְּנִי לְהַשִּׂיאוֹ (בֶּחָצֵר) [בַּאֲרַגְנָטִין] יְשָׁנָה, אֶלָּא אִם אַמְתִּין עַד שֶׁאֶעֱשֶׂה חֲדָשָׁה, אֲנִי מְאַחֵר שִׂמְחָתוֹ שֶׁל בְּנִי. מֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ? הֵבִיא נַפָּחִים וְאֻמָּנִין, וְהָיוּ מְצַחְצְחִין בִּכְלֵי נְחֹשֶׁת. הֵבִיא חָרָשִׁים, וְהָיוּ מְסָרְגִין בִּכְלֵי עֵץ. כָּךְ כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, הָיוּ בָּהֶן סוֹמִין, חֵרְשִׁין, וְחִגְרִין. אָמַר הקב"ה: תּוֹרָה כֻּלָּהּ תְּמִימָה שְׁלֵמָה הִיא, שֶׁנֶּאֱמַר: תּוֹרַת ה' תְּמִימָה.
אָמַר הקב"ה: אֶתֵּן אוֹתָהּ לְדוֹר זֶה? יֵשׁ בָּהֶן בַּעֲלֵי מוּמִין. (אם) אַמְתִּין עַד שֶׁיַּעַמְדוּ בְּנֵיהֶן - אֲנִי מְאַחֵר בַּשִּׂמְחָה שֶׁל תּוֹרָה. מֶה עָשָׂה הקב"ה? רִפֵּא אוֹתָם וְנָתַן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה. וּמִנַּיִן מִי שֶׁהָיָה סוּמָא הָיָה רוֹאֶה? שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכֹל הָעָם רוֹאִים". וּמִי שֶׁהָיָה חֵרֵשׁ נַעֲשָׂה שׁוֹמֵעַ? שֶׁנֶּאֱמַר: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". וּמִי שֶׁהָיָה חִגֵּר נַעֲשֶׂה שָׁלֵם? שֶׁנֶּאֱמַר: "וְיִתְיַצְּבוּ".
(ילקוט שמעוני)
כבר בשמות פרק ג' אומר אלוהים למשה: "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה!". חז"ל שמו לב למרחק הזמן שבין יציאת מצרים למעמד הר סיני, והם חשבו שמשה היה בוודאי מוטרד משאלת העיתוי של אותו מועד עליו דיבר האל. בפרק י"ט כתוב, שבחודש השלישי הגיעו בני ישראל למדבר סיני, והחלו ההכנות למעמד ההר. מדוע נאמר 'חֹדֶשׁ' ולא 'יֶרַח', כמו במקומות אחרים בתורה? יש לחז"ל הסבר נחמד לבחירה במילה זו: 'חֹדֶשׁ' במובן של חידוש. אלהים החליט לשפץ ולחדש את העם לקראת מתן תורה. מה זה אומר לנו?
יכול היה אלוהים להמתין עד שעם ישראל יתנקה כליל מבעלי מום שונים, אלא שהדבר היה דוחה את מתן תורה עד למועד בלתי ידוע. מן הסתם, בכל דור יש בעלי מום או אנשים שאינם ראויים לקבל את התורה, שהיא תמימה ושלמה מכל מום. מה עשה אלוהים? החליט לחדש את האנשים הזקוקים לכך, בחינת 'לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים, וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי' (תהלים נ"א).
מנהיג אמיץ ונבון צריך לפעמים לקבל החלטות קשות ולצאת לדרך הלאומית גם כאשר בשטח נראות עדויות לכך שהשעה עדיין לא בשלה. מה לעשות, ותמיד תימצאנה עדויות כאלה? המנהיג יבחר ברגע הנכון להתחיל בפעולה מתוך הנחה, שגודל השעה ישפיע גם על החוליות החלשות שבחברה, ואנשים אלה יתאימו עצמם לדרישות השעה. דוגמה טובה לדילמה כזאת היתה החלטתו של דוד בן גוריון להכריז על הקמת מדינת ישראל. גודל השעה ועוצמת האירוע הביאו לכך, שלמרות כל הבעיות והסכנות, ובמחיר כבד, הוכיחה החלטתו את עצמה כנכונה.
כעת נותר לחז"ל רק להמציא הוכחות לכך, שאכן ריפא אלוהים וחידש את כל בעלי המום, והביאם במצב תקין למעמד הר סיני: נאמר: "וְכֹל הָעָם רוֹאִים"; מכאן שהסומים, העיוורים, נפקחו עיניהם לקראת המעמד. כל העם אמר: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע"; מכאן שהחרשים נפקחו אוזניהם. ואם המילה "וְיִתְיַצְּבוּ" מתייחסת לעם כולו, מכאן שגם החיגרים חזרו לאיתנם, והיו מסוגלים להתייצב בתחתית ההר כמו בקונצרט רוק.
מהמשל החביב על המלך שהשיא את בנו, וחצרו לא היתה יפה דיה למעמד החגיגי הזה, אנו למדים כיצד היו מקשטים בימי קדם אתרי חתונה: מְבִיאים נַפָּחִים וְאֻמָּנִין, שֶׁיִּהְיוּ מְצַחְצְחִין בִּכְלֵי נְחֹשֶׁת. ומְבִיאים חָרָשִׁים, שֶׁיִּהְיוּ מְסָרְגִין בִּכְלֵי עֵץ. לזאת ייקרא בימינו 'מעצב חוץ'.