כתוב ב"תורת חיים" שעל פי דברי הגמרא שלפנינו, מובן מנהגם של חכמים המובא כבמה מקומות שאמרו לתינוק "פסוק לי פסוקך", ונהגו על פי הפסוק שאמר התינוק. שכן אין זה ניחוש, אלא ראוי לעשות כן, שכיון שמיום שחרב בית המקדש ניתנה הנבואה לתינוקות, הרי כשהתינוק אומר לו פסוק – כדמות נבואה הוא, וראוי לסמוך עליו.
ר' חִסְּדָא — עִוֵּר הָיָה. פַּעַם אַחַת רָצוּ עֲבָדָיו לְהַכְשִׁילוֹ וּלְהַפִּילוֹ בְּבוֹר, שֶׁחָפְרוּ, וְכִסּוּ עַל דַּרְכּוֹ. רַב חִסְדָּא חָשׁ בַּסַּכָּנָה בְּעוֹד מוֹעֵד, וְאָמַר לְתִינוֹק שֶׁעָבַר שָׁם אוֹתָהּ שָׁעָה: "פְּסֹק לִי פְּסוּקְךָ". אָמַר לוֹ הַיֶּלֶד: "נְטֵה לְךָ עַל יְמִינְךָ אוֹ עַל שְׂמֹאלֶךָ" (שְׁמוּאֵל ב, ב ).
עפ"י בבלי גיטין
וּבְשָׁעָה שֶׁנֶּחְתְּמוּ אוֹתָן הָאִגְּרוֹת וְנִתְּנוּ בְּיַד הָמָן, וַיָּבוֹא שָׂמֵחַ הוּא וְכָל בְּנֵי חֲבוּרָתוֹ, וּפָגְעוּ בְּמָרְדֳּכַי שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם, וְרָאָה מָרְדֳּכַי שְׁלשָׁה תִּינוֹקוֹת שֶׁהָיוּ בָּאִים מִבֵּית הַסֵּפֶר, וְרָץ מָרְדֳּכַי אַחֲרֵיהֶם, וּכְשֶׁרָאָה הָמָן וְכָל חֲבוּרָתוֹ, שֶׁהָיָה רָץ מָרְדֳּכַי אַחֲרֵי הַתִּינוֹקוֹת, הָלְכוּ אַחֲרֵי מָרְדֳּכַי לָדַעַת מַה יִּשְׁאַל מָרְדֳּכַי מֵהֶם, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ מָרְדֳּכַי אֵצֶל הַתִּינוֹקוֹת, שָׁאַל לְאֶחָד מֵהֶם: 'פְּסֹק לִי פְּסוּקֶיךָ'. אָמַר לוֹ (משלי ג, כה): "אַל תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם, וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָבֹא". פָּתַח הַשֵּׁנִי וְאָמַר: אֲנִי קָרִיתִי הַיּוֹם, וּבָזֶה הַפָּסוּק עָמַדְתִּי מִבֵּית הַסֵּפֶר (ישעיה ח, י): "עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר, דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם, כִּי עִמָּנוּ אֵל". פָּתַח הַשְּׁלִישִׁי וְאָמַר: "וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא, וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל, אֲנִי עָשִׂיתִי, וַאֲנִי אֶשָֹּׂא, וַאֲנִי אֶסְבֹּל, וַאֲמַלֵּט". כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע מָרְדֳּכַי כָּךְ, שָׂחַק, וְהָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחָה גְדוֹלָה. אָמַר לוֹ הָמָן: מָה הִיא זֹאת הַשִֹּׂמְחָה שֶׁשָֹּׂמַחְתָּ לְדִבְרֵי הַתִּינוֹקוֹת הַלָּלוּ? אָמַר: עַל בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת שֶׁבִּשְׂרוּנִי, שֶׁלֹא אֶפְחַד מִן הָעֵצָה הָרָעָה שֶׁיָּעַצְתָּ עָלֵינוּ. מִיָּד כָּעַס הָמָן הָרָשָׁע, וְאָמַר: אֵין אֲנִי שׁוֹלֵחַ יָדַי תְּחִלָּה, אֶלָּא בְּאֵלּוּ הַתִּינוֹקוֹת!
אסתר רבה
תורתם של ילדים, על פי האמונה העממית, היא טהורה ונטולת פניות ואינטרסים. על כן יש מידה של אמת עמוקה בדברים שמשמיעים הילדים. מכאן קצרה הדרך למאמינים תמימים לחפש בדברי ילדים רמזים למה שעל אותם מאמינים לעשות, כאשר הם נמצאים במצוקה גדולה. האמירה שמיום שחרב בית המקדש ניתנה הנבואה לתינוקות (ולשוטים) היא רק אחת מהאמונות שנולדו לאחר החורבן, כאשר העתיד נראה שחור ומפחיד. הנה המקור התלמודי:
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָרִאשׁוֹן, נִטְּלָה נְבוּאָה מִן הַנְּבִיאִים וְנִתְּנָה לְשׁוֹטִים וּלְתִינוֹקוֹת. (בבא בתרא)
אמת, חז"ל מתלבטים רבות בשאלה אם ראוי לראות בדברי התינוקות מעין נבואה, ויש ביניהם המתירים אך ורק הקשבה לדברים הנאמרים על מה שכבר התרחש, ולא על מה שמצוי בעתיד. לדוגמה - אם יש לשמוח על משהו שקרה זה עתה... בסיפור ממסכת גיטין מוצא רב חסדא בדברי התינוק לא נבואה לעתיד, כי אם רמז למשהו שכבר התרחש – הבור שנחפר והוסווה כדי להפילו פנמה. מרמז זה לומד רב חסדא מה עליו לעשות ברגע הבא, כדי להינצל מסכנה. בסיפור מאסתר רבה לומד מרדכי מדברי התינוקות, כי למרות האיום הגדול של מעשי המן וכוונותיו, ייעשה נס ליהודים.
מה יש בהם, בדברי התינוקות (כלומר – תלמידי החכמים הצעירים), שהמקשיב להם מבקש למצוא בהם רמז לעתיד? תפיסתם של ילדים על פי רוב אינה מופשטת, כלומר – הילדים חושבים יותר קונקרטית, וכאשר נאמר להם "אַל תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם", הם חושבים על פחדים מציאותיים מסכנות מוחשיות, ועל הסיכוי להינצל מאותן סכנות. חשיבה קונקרטית זו מתאימה מאד להלך רוחו של המבוגר השרוי במצוקה. תמימותו של הילד, גם היא ממלאת תפקיד חשוב בדו-שיח שלו עם המבוגר, שכן אותו מבוגר דאגן אינו צריך לחשוד במניעיו של הילד נטול הפניות.