ר' חַיָּא בַּר אַבָּא הִזְדַּמֵּן לְמָקוֹם הַנִּקְרָא גַּבְלָא. רָאָה שָׁם בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵן מְעֻבָּרוֹת מִגֵּרִים, שֶׁמָּלוּ, וְלֹא טָבְלוּ עֲדַיִן, וְרָאָה יַיִן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁמּוֹזְגִים גּוֹיִים, וְשׁוֹתִים מִמֶּנּוּ יִשְׂרָאֵל, וְרָאָה עוֹד תֻּרְמוֹסִין שֶׁשּׁוֹלְקִים גּוֹיִים, וְאוֹכְלִים יִשְׂרָאֵל, וְלֹא אֲמַר לָהֶם וְלֹא כְלוּם, שֶׁלֹּא רָאָה בְּאֵלֶּה אִסּוּר מַמָּשׁ.
בָּא לִפְנֵי ר' יוֹחָנָן, וְסִפֵּר לוֹ מַה שֶּׁרָאָה שָׁם. אֲמַר לוֹ: צֵא וְהַכְרֵז עַל בְּנֵיהֶם שֶׁהֵם מַמְזֵרִים, וְעַל יֵינָם שֶׁהוּא אָסוּר מִשּׁוּם יֵין נֶסֶךְ, וְעַל תֻּרְמוֹסָן שֶׁהוּא אָסוּר מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי גּוֹיִים, לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי תּוֹרָה, וְלָכֵן צָרִיךְ לְהַחְמִיר עֲלֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לְזַלְזֵל בְּאִסּוּר תּוֹרָה מַמָּשׁ.
בבלי יבמות
גבלא – עיר ומחוז מדרום מערב לירושלים, שהיתה מיושבת באדומיים. אלה היגרו מאדום לדרום הר חברון בתקופת בית שני מלחץ הנבטים על ארצם. יוחנן הורקנוס גייר אותם בכוח במאה ה-2 לפנה"ס. יהדותם, כפי שהמדרש הזה מספר, היתה קצת מפוקפקת, לפחות בעיני המחמירים שביהודי ארץ ישראל. ר' יוחנן חי במאה ה-3 לספ' – הרבה דורות אחרי כן, ועדיין, כך מסתבר, היו להם מנהגים קצת שונים מהמיינסטרים היהודי.
ר' חיא בר אבא לא היה מהמחמירים. כך נראה, שכן הוא לא העיר לאנשי גבלא על מנהגיהם החריגים מעט. כנוסח המדרש, הוא 'לֹא רָאָה בְּאֵלֶּה אִסּוּר מַמָּשׁ'. מה ראה ר' חיא? משפחות מעורבות של בנות ישראל עם גרים, שלא השלימו את תהליך הגיור שלהם (כבר נימולו, אך עדיין לא טבלו); יין ששתו ישראל, על אף שנמזגו על ידי גויים (מזכיר לי את עובדי היקב יוצאי אתיופיה, שנאסר עליהם לגעת ביין), ופולי תורמוס, שנשלקו על ידי גויים, ונאכלו על ידי ישראל.
ר' חיא מבין שבכל אזור יכולים יהודים להחזיק במנהגים מעט שונים, ואין הוא מוצא לנכון להעיר למארחיו על כך, מה גם שהוא אישית לא רואה במנהגים אלה איסורים של ממש, אבל בשובו אל הגליל, הוא מספר לר' יוחנן על כך, ור' יוחנן הוא גם בעל הסמכות באותה עת, וגם איש קשה, כך אנו למדים מסיפורים אחרים עליו.
ור' יוחנן, לא רק שרואה בחומרה את המנהגים האלה, הפסולים בעיניו. הוא פוקד על ר' חיא לקבל את הנורמות שלו, ואף להכריז עליהן ברבים. ההכרזה הקשה מכולן היא על בניהן של אותן בנות ישראל, שבעליהן לא השלימו את הגיור שלהם, שהם ממזרים! ומהי ההנמקה? 'צָרִיךְ לְהַחְמִיר עֲלֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לְזַלְזֵל בְּאִסּוּר תּוֹרָה מַמָּשׁ'. נימוק כזה יכול לבוא ביחד עם הערת נזיפה, המלמדת את הננזפים מה עליהם לשפר במנהגיהם, אך לא עם הכרזה על ממזרות. זה כמעט כמו להרוג חוטא, כדי שלא יחזור על חטאו.
סיפור דומה, אך גם שונה במובן מה, מצוי בבבלי עבודה זרה:
רֵישׁ לָקִישׁ הִזְדַּמֵּן לָעִיר בָּצְרָה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, רָאָה יְהוּדִים, שֶׁאוֹכְלִים פֵּרוֹת שֶׁאֵינָם מְעֻשָּׂרִים, וְאָסַר לָהֶם, רָאָה מַיִם, שֶׁמִּשְׁתַּחֲוִים לָהֶם הַגּוֹיִים, וְשׁוֹתִים יְהוּדִים, וְאָסַר לָהֶם.
בָּא לִפְנֵי ר' יוֹחָנָן, וְסִפֵּר לוֹ אֶת הַמַּעֲשֶׂה. אָמַר לוֹ: עַד שֶׁמְּעִילְךָ עָלֶיךָ, לֵךְ, הַחְזֵר אֶת הַדִּין, וְהַתֵּר לָהֶם לֶאֱכֹל פֵּרוֹת בְּלֹא לְעַשְּׂרָם, כִּי בֶּצֶר הַמְּנוּיָה בַּמִּקְרָא (דְּבָרִים ד, מג) בֵּין עָרֵי הַמִּקְלָט אֵין הִיא בָּצְרָה, וּבָצְרָה אֵינָהּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְלָכֵן אֵין חוֹבָה לְעַשֵּׂר בָּהּ. וְהַתֵּר לָהֶם לִשְׁתּוֹת אֶת הַמַּיִם, כִּי מַיִם שֶׁל רַבִּים אֵין נֶאֱסָרִין.
בבלי עבודה זרה
הפעם המבקר באזורי הספר הוא ריש לקיש, חברו (עד לפיצוץ הטראגי) של ר' יוחנן, והוא מבקר בבצרה, הנמצאת בעבר הירדן. זו אינה בצרה העיראקית, אבל גם לא בֶּצֶר המקראית. הוא רואה שם יהודים, שמנהגיהם חורגים מהנורמות הארץ-ישראליות, ושלא כר' חיא הוא מתערב ואוסר על יהודי המקום לאכול פירות לא מעושרים ולשתות ממים, שנשאבו ממקום, בו הגויים משתחווים לאלי המים המקומיים שלהם.
גם הוא שב לגליל, ומספר לר' יוחנן את המעשה. ר' יוחנן עקבי, במובן של ביטול דעתו של מי שמספר לו מה ראה ומה עשה. בסמכותיות תקיפה הוא אומר לריש לקיש לא לפשוט את מעילו, לשוב לבצרה ולהתיר להם את מה שאסר. הפעם ר' יוחנן הוא המקל, ולא על שום נטייתו להקל, אלא מפני שהוא יודע גיאוגרפיה. בָּצְרָה, שאינה בֶּצֶר, אינה בתחומי ארץ ישראל, ועל כן אין חלים עליה דיני המעשרות. מאגר מים (מעין או בריכה טבעית) הנמצא ברשות הציבור, אין חלים עליו איסורים, החלים על מקור מים פרטי. זה מזכיר לי את היהודים החיים בתפוצות בין גויים, ולהם ברור שאין הם יכולים לצפות שתושבי המקום יקפידו עבורם על שמירת שבת בפרהסיה, בעוד שבמדינת ישראל הם סבורים, כי כל הפרהסיה חייבת לכבד שבת.