אָנֹכִי כּוֹרֶשׁ, מֶלֶךְ בָּבֶל, הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל, הַמֶּלֶךְ הָעַז, מֶלֶךְ בָּבֶל, מֶלֶךְ שומר וְאַכַּד, מֶלֶךְ אַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ, בֶּן כמבוזי הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל, מֶלֶךְ אנשן, בֶּן בְּנוֹ שֶׁל כּוֹרֶשׁ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אנשן, יוֹצֵא חֲלָצָיו שֶׁל ששפש הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אנשן, זֶרַע מְלָכִים, אֲשֶׁר בֵּל וְנַבּוּ אוֹהֲבִים אֶת שִׁלְטוֹנוֹ, וַאֲשֶׁר לְחֶדְוַת לִבָּם רוֹצִים בְּמֶמְשַׁלְתּוֹ. כַּאֲשֶׁר נִכְנַסְתִּי בִּידִידוּת לְבָבֶל, וְכוֹנַנְתִּי בְּשִׂמְחָה וּבְגִיל אֶת מוֹשַׁב הַמַּלְכוּת בַּהֵיכָל הַמּוֹשֵׁל, מרדוך הָאָדוֹן הַגָּדוֹל, הָפַךְ אֶת תּוֹשָׁבֵי בָּבֶל הָרַבִּים לְאַהֲבָה אוֹתִי, וּבִקַּשְׁתִּי לַעֲבֹד אוֹתוֹ מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ.
צִבְאוֹתַי הָעֲצוּמִים הִתְהַלְּכוּ בְּשָׁלוֹם בְּקֶרֶב בָּבֶל, לֹא הִתַּרְתִּי לְאִישׁ לְהַפְרִיעַ אֶת שְׁלוֹמָם שֶׁל אַנְשֵׁי שומר וְאַכַּד. דָּאַגְתִּי לִשְׁלוֹם בָּבֶל וּבִשְׁאָר עָרֵי הַקֹּדֶשׁ. בְּנֵי בָּבֶל שָׂמַח לִבָּם בְּהַסִּירִי אֶת הָעוֹל הַמֻּטָּל עֲלֵיהֶם, שֶׁאֵינוֹ הוֹלֵם אוֹתָם. אֶת בָּתֵּיהֶם שֶׁהִתְיַשְּׁנוּ תִּקַּנְתִּי, וְשַׂמְתִּי קֵץ לְסִבְלָם. מרדוך הָאָדוֹן הַגָּדוֹל שָׂמַח וּבְיַד נְדִיבָה בֵּרֵךְ אוֹתִי - אֶת כּוֹרֶשׁ הַמֶּלֶךְ הַיָּרֵא, בֶּן כמבוזי, אֶת בְּנִי יוֹצֵא חֲלָצַי וְאֶת כָּל צְבָאִי,
וְאָנוּ בְּשָׁלוֹם לְפָנָיו הִלַּלְנוּ הֵיטֵב אֶת אֱלֹהוּתוֹ הַנַּעֲלָה. כֹּל מַלְכֵי תֵּבֵל, לְמִן הַיָּם הָעֶלְיוֹן וְעַד הַיָּם הַתַּחְתּוֹן הַיּוֹשְׁבִים בְּחַדְרֵי מַלְכוּתָם, הַיּוֹשְׁבִים ב[...] כֹּל מַלְכֵי אֶרֶץ הַמַּעֲרָב יוֹשְׁבֵי אֹהָלִים, הֵבִיאוּ אֶת מִנְחָתָם הַגְּדוֹלָה לְתוֹךְ בָּבֶל וִינַשְּׁקוּ אֶת רַגְלַי. לְמִן [...] וְעַד הֶעָרִים אַשּׁוּר וְשׁוּשַׁן, אַכַּד וְאֶרֶץ אַשִּׁנּוּנָהּ
וְהֶעָרִים זמבן, מתורנו, דִּיר וְכֹל גְּבוּל אֶרֶץ הַגּוֹתִים שֶׁמֵּעֵבֶר לַחִדֶּקֶל, אֲשֶׁר מִקְדְּשֵׁיהֶם הָיוּ חֲרֵבִים מִלִּפְנֵי כֵן, הֶחֱזַרְתִּי אֶת הָאֵלִים יוֹשְׁבִים בְּתוֹכָם, וְכוֹנַנְתִּי לָהֶם מִקְדָּשׁ עוֹלָמִים. כִּנַּסְתִּי אֵת כָּל תּוֹשָׁבֵיהֶם וְהֵשַׁבְתִּי אֶת מְקוֹם מְגוּרֵיהֶם. וְאֶת אֱלֹהֵי שומר אַכֹּד, אֲשֶׁר נבונאיד הֵבִיא לְבָבֶל עַל אַפּוֹ וְעַל חֲמָתוֹ שֶׁל אֲדוֹן הָאֵלִים - בִּפְקֻדַּת מרדך הָאָדוֹן הַגָּדוֹל הוֹשַׁבְתִּי אוֹתָם בַּשָּׁלוֹם לְמִשְׁכָּנָם - מוֹשַׁב שִׂמְחָתָם.
זאת הצהרת כורש המקורית, זו שאינה כתובה בתנ"ך. הטקסט המופלא הזה נמצא בשנת 1879 בחפירות העיר בבל, בעירק, והיא כתובה בשפה הכשדית. הצהרה זו כוונה לכל עמי האימפריה הפרסית החדשה. היא בישרה מדיניות חדשה כלפי תרבותם הלאומית של העמים, שהיו כבושים על ידי הבבלים, ואשר אוכלוסיותיהם עורבבו על ידי מעשי הגליה נרחבים. המדיניות החדשה אפשרה לגולים לשוב למולדותיהם המקוריות, ואף לכונן את מקדשי האלים המיוחדים לכל עם.
בהשראת הצהרה זו, שהיתה, ללא ספק, בגדר 'פצצה' מדינית אחרי המאורעות המלחמתיים שהביסו את בבל והעלו את פרס לגדולה, התקיימה גם שיבת ציון, שהתחילה את תקופת בית שני.
וכך מספר פרק א' בספר עזרא את הדברים:
וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר ה' מִפִּי יִרְמְיָה הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ, וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר: כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס: כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם, וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ, יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ, וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה, וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. וְכָל הַנִּשְׁאָר מִכָּל הַמְּקֹמוֹת, אֲשֶׁר הוּא גָר שָׁם, יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם.
הגרסה התנ"כית רומזת לאפשרות, שהכרזת כורש תורגמה ונוסחה מחדש עבור כל עם ועם תחת הממלכה הפרסית החדשה.
נצטט כמה אמרות שבח של חז"ל על כורש ועל הצהרתו:
לֹא גִּלְגֵּל הקב"ה, וְהֵבִיא מָדַי לְעוֹלָם, אֶלָּא בִּשְׂכָרוֹ שֶׁל כּוֹרֶשׁ, שֶׁהָיָה בּוֹכֶה וּמִתְאַנֵּחַ בְּשָׁעָה שֶׁהֶחֱרִיבוּ גּוֹיִם אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. (יַלְקוּט שִׁמְעוֹנִי)
אָמַר ר' אָבָהוּ: כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ כָּשֵׁר הָיָה. לְפִיכָךְ מָנוּ לוֹ כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל (בַּבְלִי רֹאשׁ הַשָּׁנָה)
כּוֹרֶשׁ- שְׁמוֹ מֵעִיד עָלָיו (שִׂכּוּל אוֹתִיּוֹת: כרש=כשר) (רש"י)
בּוֹא וּרְאֵה מָה כּוֹרֶשׁ אוֹמֵר: "הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם". אָמַר לָהֶן: אע"פ שֶׁהוּא חָרֵב, הָאֱלֹהִים אֵינוֹ זָז מִשָּׁם. (ציוני מהר"ן על משנה תורה)
אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא: נְבוּכַדְנֶצַּר שְׁחִיק מְחִיק, סִגֵּל כָּל מָמוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְהָיְתָה עֵינוֹ צָרָה בְּמָמוֹנוֹ. כֵּיוָן שֶׁנָּטָה לָמוּת, אָמַר: מָה אֲנִי אֲנִיחַ כָּל מָמוֹן זֶה לֶאֱוִיל?! עָמַד וְגָזַר, וְעָשָׂה סְפִינוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁל נְחשֶׁת, מִלֵּא אוֹתָן מָמוֹן, וְחָפַר וְהִטְמִינָם בִּפְרָת, וְהָפַךְ פְּרָת עֲלֵיהֶן. וְיוֹם שֶׁעָמַד כּוֹרֶשׁ, וְגָזַר שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, גִּלָּה אוֹתָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה מה, א(: "כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ, לְכוֹרֶשׁ, אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם וגו', וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ. וּכְתִיב בִּתְּרֵיהּ: "וְנָתַתִּי לְךָ אוֹצְרוֹת חשֶׁךְ וּמַטְמֻנֵי מִסְתָּרִים" וגו'. (אסתר רבה)