"וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן" - יֵשׁ אוֹמְרִים: בְּאוֹתוֹ יוֹם נָטַע, בְּאוֹתוֹ יוֹם שָׁתָה. וְשִׁשָּׁה עָשָׂר ווי"ן [שְׁלֹשָׁה עָשָׂר ווי"ן] נֶאֶמְרוּ בְּזוֹ הַפָּרָשָׁה, לְלַמֶּדְךָ כַּמָּה קָשָׁה שְׁתִיַּת הַיַּיִן. כֵּיוָן שֶׁבָּא נֹחַ לִטֹּע כֶּרֶם, בָּא שָׂטָן וְאָמַר לוֹ: יְהֵא חֶלְקֵי עִמָּךְ! אָמַר לוֹ נֹחַ: כֵּן. מֶה עָשָׂה הַשָּׂטָן? הֵבִיא כֶּבֶשׂ אֶחָד, וּשְׁחָטוֹ, וְהִשְׁקָה מִדָּמוֹ, וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא אֲרִי, וּשְׁחָטוֹ, וְהִשְׁקָה מִדָּמוֹ, וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא קוֹף, וּשְׁחָטוֹ, וְהִשְׁקָה מִדָּמוֹ, וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא חֲזִיר, וּשְׁחָטוֹ, וְהִקְשָׁה מִדָּמוֹ. רָמַז לוֹ זֶה, כַּאֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אָדָם כּוֹס אֶחָד, הוּא דּוֹמֶה לְכֶבֶשׂ כְּאִלֵּם; שָׁתָה שְׁתֵּי כּוֹסוֹת, דּוֹמֶה לָאֲרִי, וְאוֹמֵר: אֲנִי מַרְאֶה מָה אֶעֱשֶׂה לְמָחָר עִם פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי; שָׁתָה הַרְבֵּה יַיִן, הִתְחִיל מְרַקֵּד כְּקוֹף; שָׁתָה הַרְבֵּה יוֹתֵר מִדַּאי, הִתְחִיל מֵקִיא וּמְלַכְלֵךְ אֶת בְּגָדָיו כַּחֲזִיר, שֶׁהוּא מְלֻכְלָךְ.
מדרש אגדה לבראשית
המדרש שלפנינו נוגע בסיפור נוח והכרם. הנה המקור מבראשית פרק ט':
וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה, וַיִּטַּע כָּרֶם... וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר, וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה...
תחילתו של המדרש מנסה לענות על השאלה מדוע מקמץ התנ"ך בדברים, ובפסוק אחד נוטע נוח את הכרם ושותה מיינו. חז"ל אינם רוצים להתחייב בתשובתם הפנטסטית ("בְּאוֹתוֹ יוֹם נָטַע, בְּאוֹתוֹ יוֹם שָׁתָה"), ולכן הם מסייגים באומרם: "יֵשׁ אוֹמְרִים:". אכן, כרם איסטנט!
מכאן ואילך עובר המדרש לעסוק בסכנות הכרוכות בשתיית יין. המקרא מקפיד להבדיל בין שתיית יין טקסית במידה ('וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן') לבין שתיה לשוכרה ('לֵץ הַיַּין הֹמֶה שֵׁכָר וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם' (משלי כ')). תחילה חוזר המדרש לעסוק בפלפולי דרש על סגנון הפסוק, ותוהה מדוע ריבוי הפעלים במקור - וַיָּחֶל, וַיִּטַּע, וַיֵּשְׁתְּ, וַיִּשְׁכָּר, וַיִּתְגַּל... חז"ל מונים ששה עשר וו"וים, או שלושה עשר, ואת הו"וים החסרים ברשימה שלי הם משלימים, כנראה, מהמשך הפסקה. מדוע ריבוי הוו"וים מעיד על השפעתה הרעה של השתיה – לחז"ל פתרונים...
את גישתו הביקורתית של המקרא להרגלים של שתיית יין מופרזת נמחיש בקטע ממשלי כ"ג:
לְמִי אוֹי, לְמִי אֲבוֹי, לְמִי מִדְיָנִים, לְמִי שִׂיחַ, לְמִי פְּצָעִים חִנָּם, לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם? לַמְאַחֲרִים עַל הַיָּיִן, לַבָּאִים לַחְקֹר מִמְסָךְ. אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם, כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ, יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים. אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ, וּכְצִפְעֹנִי יַפְרִשׁ. עֵינֶיךָ יִרְאוּ זָרוֹת, וְלִבְּךָ יְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת. וְהָיִיתָ כְּשֹׁכֵב בְּלֶב יָם, וּכְשֹׁכֵב בְּרֹאשׁ חִבֵּל. הִכּוּנִי בַל חָלִיתִי, הֲלָמוּנִי בַּל יָדָעְתִּי, מָתַי אָקִיץ, אוֹסִיף אֲבַקְשֶׁנּוּ עוֹד.
וזו היתה ההקדמה למעשיה החביבה על נוח והשטן. מדוע נכנס השטן לתמונה? השטן נעדר מסיפורי המקרא, ורק בספר איוב הוא משחק תפקיד משמעותי. הצורך לשלב את השטן בסיפור נובע מהשאלה מה קרה לו, לנוח הצדיק התמים, ששמע בקול אלוהים ועמד בהצלחה בראש מבצע תיבת-נוח, שעם עלותו על היבשה בתום המבול, הסתבך כאיש אדמה, נטע כרם, שתה יין, השתכר ועשה פאדיחות. אלוהים היה צריך להיות מבסוט מהאיש הצייתן שלו, אז איך הגענו לרגע המביך הזה? כך נכנס השטן לתמונה, והוא מתנדב לסייע לנוח בנטיעת הכרם. במקום להשקות את הגפנים במים, משקה אותן השטן בדמן של ארבע חיות שונות, ודם זה הוא שיעצב את השפעתו המשכרת של היין.
המעשיה הזאת מזכירה את משלי איסופוס היווני. זה סיפור אטיולוגי, הבא להסביר את השפעותיו השונות של היין על השותה אותו. אותו יין, המרדים ומרגיע אותנו בשתיה מדודה (יש שאינם הולכים לישון בלי שתיית כוס אחת של יין), הוא זה המשחרר אצלנו את העכבות והחרדות בשתייה מרובה יותר, ומכאן קצרה הדרך לגילויי שמחה חסרי ביקורת עצמית, ועד לאלימות או לאיבוד שליטה על מערכות פיסיות – הקאה, שחרור סוגרים ועוד.
שלבי השכרות (מתוך ויקיפדיה)
כשריכוז האלכוהול בדם מגיע לאלפית אחת (0.1%) מתחילים להופיע שינויים בפעילות המרכזים העליונים של המוח - מצב הרוח ועימו הביטחון העצמי משתפרים, יכולת הריכוז יורדת, זמן התגובה מתארך, ורגישות הרפלקסים נחלשת.
כשריכוז האלכוהול בדם מגיע ל - 0.2% המעצורים הנפשיים ממשיכים להתרופף, מה שגורם לשיחה חופשית יותר ולפעמים אף לנטייה לאלימות. הקואורדינציה ממשיכה לרדת, וייתכן גם טשטוש בראייה. לעיתים נגרמת הרגשה של כבדות ועייפות.
כשריכוז האלכוהול בדם מגיע ל - 0.3% הקואורדינציה ממשיכה לרדת, וקיים קושי ניכר לעמוד או ללכת בצורה יציבה. גם כושר הביטוי נפגע, ולעיתים גם חלק מהחושים. השיכור חש סחרחורת, בחילות ולרוב גם הקאות. מעצוריו הנפשיים כבר רופפים לגמרי.
כשריכוז האלכוהול בדם מגיע ל - 0.4% השיכור נעשה אפאטי ואינו מגיב לסביבתו. החל משלב זה נמצא האדם במצב של סכנת חיים.
כשריכוז האלכוהול בדם מגיע ל - 0.5% המצב מידרדר לרוב לחוסר הכרה, חום הגוף יורד, והאדם מאבד שליטה על סוגריו.
במצב בו ריכוז האלכוהול מגיע ל - 0.6% ומעלה האדם נמצא בסכנת חיים מיידית.
אמי זכרונה לברכה סיפרה על אביה, שלא זכיתי להכיר, שהיה הלום קרב, ככל הנראה, משֵׁרוּתוֹ בצבא גרמניה במלה"ע הראשונה, שם איבד את רגלו האחת. הוא היה נוהג לצאת לבית המרזח של העיירה הקטנה בה היו חיים, לשבת עם גויים, להשתכר, ולשוב הביתה, אל נזיפותיה של סבתא, שהיתה מטיחה בו, שיהודים שותים רק שתיה מועטה בשבתות, בחגים, או בשמחות, וכי הוא מבייש את המשפחה ואת עצמו.
משלים דומים מצויים גם בספרות חז"ל וגם בפולקלור של העולם ההלניסטי. זכורה החידה שחד הספינכס לאדיפוס: 'מי הוא אשר אף שיש לו קול אחד, הוא ארבע רגלי, דו רגלי ותלת רגלי?'. התשובה היא – אדם. בינקותו הוא הולך על ארבע, בבגרותו על שתים, ובזקנתו – הוא נעזר במקל, ועל כן הוא הולך על שלוש.
היש קשר בין נוח איש המבול לנוח נוטע הכרם? יש הסבורים כי שתי דמויות מיתולוגיות נתאחדו בתנ"ך לדמות אחת. מקור הראשונה בסיפור המבול המסופוטמי, ואילו השניה – מהמיתולוגיה הכנענית.
נקנח בקטע היפה מ'הנסיך הקטן' של אנטואן דה סנט אכסופרי:
הפלנטה הבאה היתה מיושבת על ידי שתיין. היה זה רק ביקור קצר, אבל הוא זרה תוגה גדולה בלב הנסיך הקטן:
"מה אתה עושה ?" הוא שאל את השתיין שישב אל השולחן בדממה, מול מצבור של בקבוקים ריקים ועוד מצבור של בקבוקים מלאים.
"אני שותה", השיב השיכור נוגות.
"למה את שותה?" שאל הנסיך הקטן.
"כדי לשכוח." ענה השיכור.
"כדי לשכוח מה?", שאל הנסיך הקטן, שחמל עליו בלבו.
"כדי לשכוח את חרפתי," התוודה השיכור בהרכנת ראש.
"מה היא חרפתך?" המשיך לשאול הנסיך הקטן, כי רצה לעזור לו.
"חרפתי היא חרפת השתיה", חתם השיכור את דבריו, ונעטף שתיקה עמוקה.
והנסיך הקטן הלך לדרכו, מבולבל. "המבוגרים הם מאד מאד משונים", הוא שח לעצמו בעת שהמשיך במסעו.