שָׁנוּ חֲכָמִים: עַל עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת שֶׁמֵּתוּ, אֵין עוֹמְדִין עֲלֵיהֶם בְּשׁוּרָה לְנַחֵם אֲבֵלִים, וְאֵין אוֹמְרִים עֲלֵיהֶם בִּרְכַּת אֲבֵלִים אוֹ תַּנְחוּמֵי אֲבֵלִים.
מַעֲשֶׂה וּמֵתָה שִׁפְחָתוֹ שֶׁל ר' אֱלִיעֶזֶר. נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְנַחֲמוֹ עַל מוֹתָהּ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם שֶׁהֵם נִכְנָסִים, עָלָה לַעֲלִיָּה, וְעָלוּ הֵם אַחֲרָיו. נִכְנָס לְאַנְפִּילוֹן (מִסְדְּרוֹן קָטָן), נִכְנְסוּ אַחֲרָיו. נִכְנָס לִטְרַקְלִין (חֲדַר מִטּוֹת מְקֻשָּׁט), וְנִכְנְסוּ אַחֲרָיו. כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁהֵם מְלַוִּים אוֹתוֹ לְכֹל מָקוֹם, אָמַר לָהֶם: כִּמְדֻמֶּה הָיִיתִי שֶׁאַתֶּם נִכְוִים בְּפוֹשְׁרִים, כְּלוֹמַר, דַּיְכֶם בְּרֶמֶז בִּלְבַד, וּכְשֶׁעָלִיתִי לָעֲלִיָּה, הֱיִיתֶם צְרִיכִים לְהָבִין שֶׁאֵינִי רוֹצֶה לְקַבֵּל מִכֶּם תַּנְחוּמִים. עַכְשָׁו רוֹאֶה אֲנִי שֶׁאֵין אַתֶּם נִכְוִים אֲפִלּוּ בְּחַמֵּי חַמִּין, וְכִי לֹא כָּךְ שָׁנִיתִי לָכֶם: עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת אֵין עוֹמְדִים עֲלֵיהֶם בְּשׁוּרָה, וְאֵין אוֹמְרִים עֲלֵיהֶם לַאֲדוֹנֵיהֶם לֹא בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְלֹא תַּנְחוּמֵי אֲבֵלִים? שֶׁכֵּן אֵין שַׁיָּכוּתָם לְבַעֲלֵיהֶם כְּשַׁיָּכוּת מִשְׁפַּחְתִּית כְּלָל. אֶלָּא מָה אוֹמְרִים עֲלֵיהֶם? כְּשֵׁם שֶׁאוֹמְרִים לוֹ לְאָדָם עַל שׁוֹרוֹ וְעַל חֲמוֹרוֹ שֶׁמֵּתוּ — "הַמָּקוֹם יְמַלֵּא לְךָ חֶסְרוֹנְךָ", כָּךְ אוֹמְרִים לוֹ עַל עַבְדּוֹ וְעַל שִׁפְחָתוֹ שֶׁמֵּתוּ "הַמָּקוֹם יְמַלֵּא לְךָ חֶסְרוֹנְךָ", שֶׁהֲרֵי אֵינָם קְשׁוּרִים לְבַעֲלֵיהֶם אֶלָּא בְּקֶשֶׁר מָמוֹנִי בִּלְבַד.
שָׁנִינוּ בִּבְרַייתָא אַחֶרֶת: עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת אֵין מַסְפִּידִים אוֹתָן. ר' יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם עֶבֶד כָּשֵׁר הוּא - אוֹמְרִים עָלָיו מֵעֵין הֶסְפֵּד: "הוֹי, אִישׁ טוֹב וְנֶאֱמָן, וְנֶהֱנֶה מִיְּגִיעוֹ". אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, מָה הִנַּחְתָּ לִכְשֵׁרִים? שֶׁשְּׁבָחִים אֵלֶּה אַף יִשְׂרְאֵלִי כָּשֵׁר דַּיּוֹ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בָּהֶם.
בבלי ברכות עפ"י שטיינזלץ
המנהג לנחם אבלים לאחר הקבורה על ידי עשית שורה של מנחמים, מוזכר בגמרא, במסכת סנהדרין: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אֲבֵלִים עוֹמְדִין, וְכֹל הָעָם עוֹבְרִין, וְהָיוּ שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת בִּירוּשָׁלַיִם מִתְגָּרוֹת זוֹ בָּזוֹ; זֹאת אוֹמֶרֶת: אֲנִי עוֹבֶרֶת תְּחִלָּה, וְזֹאת אוֹמֶרֶת: אֲנִי עוֹבֶרֶת תְּחִלָּה. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא הָעָם עוֹמְדִין וַאֲבֵלִים עוֹבְרִין. הֶחֱזִיר רַבִּי יוֹסֵי אֶת הַדָּבָר לְיָשְׁנוֹ בְּצִפּוֹרִי, שֶׁיִּהְיוּ אֲבֵלִים עוֹמְדִין וְכֹל הָעָם עוֹבְרִין.
ברכות האבלים היא, למעשה, קבוצה של ברכות שהיו נהוגות בעבר – ברכות לקב"ה, לאבלים, למנחמי האבלים ולכלל ישראל.
מנהגי הקבורה ומנהגי האבלות על הנפטר עברו שינויים במהלך הדורות. מנהג הניחומין בשורה נועד לתת כבוד לאבלים. כשנפטר אדם חשוב, היו, ככל הנראה, טקסי האבלות מכובדים יותר. וכך, עוסק התלמוד בשאלה אילו טקסים יש לקיים כאשר הנפטר הוא עבד. התלמוד אומר, שבמותם של עבדים ושפחות אין לקיים לא ניחום אבלים בשורה, לא ברכות אבלים, ולא תנחומי אבלים.
ומיד אחרי הקביעה הקצרה הזאת, מאריכים חז"ל בסיפור אודות שפחתו של ר' אליעזר שנפטרה, ובאו תלמידי חכמים לנחמו. כנראה ידעו שהשפחה היתה יקרה לו במיוחד. ר' אליעזר לא אהב את המחווה הזאת, אך העדיף לא לומר להם את דעתו, אלא לרמוז להם. עלה לעליית הגג. עלו אחריו. נכנס למסדרון הבית – באו אחריו, וכן הלאה. לבסוף נזף בהם ר' אליעזר – גם על המעשה וגם על כך שלא נרמזו. הוא יוצר גרסה משלו לפתגם 'מי שנכווה ברותחין – נזהר אפילו בצוננין'. ר' אליעזר לא רק מזכיר לתלמידיו, שהוא הורה להם את ההלכה בדבר הימנעות ממנהגי אבלות אלה על עבדים ושפחות, אלא מוסיף ומנמק: עבדים ושפחות הם כמו רכוש חומרי של בעל הבית, או כמו בהמות הבית! לדעתו של ר' אליעזר די באמירה "הַמָּקוֹם יְמַלֵּא לְךָ חֶסְרוֹנְךָ", המתאימה גם לאובדן רכוש.
זו דעתו של ר' אליעזר, ויתכן שגם חכמים אחרים קיבלוה, אלא שהרגש האנושי אינו מסתפק בהלכות יבשות, כאשר מדובר בחיי אדם, והתלמידים, ככל הנראה, חשו שבמותה של השפחה אבדה נשמה מן העולם, והם רצו לבטא את צערם.
הוויכוח אינו מסתיים אצל ר' אליעזר. ר' יוסי מציע ברכת אבלים משלו על עבד שהיה, כדבריו 'עבד כשר'. הברכה שהוא מציע היא "הוֹי, אִישׁ טוֹב וְנֶאֱמָן, וְנֶהֱנֶה מִיְּגִיעוֹ". ברכה זו משבחת הן את נאמנותו וטוב לבו של העבד, והן את אהבתו את עבודתו. חכמים אחרים מסתייגים מהצעה זו, באומרם כי גם ישראלי כשר שאינו עבד היה משתבח בברכה מעין זו.
יש אנשים, שקל להם יותר ללכת בדרכים מאד מקובלות ומוכרות במצבים מביכים ומרגשים כמו אבל על מות אדם. אחרים מתלבטים יותר לגבי המילים שהם מוציאים מפיהם במצב כזה, והיו רוצים להתאים את הדברים לאדם המסוים עליו הם אבלים.
מדרש אחר על מות עבד מופיע במסכת ברכות:
וּכְשֶׁמֵּת טָבִי, עַבְדּוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל – קִבֵּל עָלָיו תַּנְחוּמִין. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: "לֹא לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ, שֶׁאֵין מְקַבְּלִין תַּנְחוּמִין עַל הָעֲבָדִים?" אָמַר לָהֶם: "אֵין טָבִי עַבְדִּי כִּשְׁאָר כָּל הָעֲבָדִים, כָּשֵׁר הָיָה".
רבן גמליאל שונה היה מר' אליעזר בעניין זה. אולי טבי עבדו היה אהוב עליו במיוחד, ואולי היתה לו גישה עקרונית אחרת לנושא.
עניין מנהגי האבלות על עבדים ושפחות אינם הנושא החשוב ביותר בסוגיית היחס לעבדות. התורה, ואחריה הגמרא, לימדו אותנו, לדוגמה, שאדון העבד יכול להשיא אותו לאישה שהאדון בוחר עבורו, וכשהוא משתחרר (אם מדובר בעבד עברי) – נשארים האישה וילדיה ברשות האדון. גם חוקים אחרים, העוסקים בעבד, מציגים אותו כמעט כרכוש חומרי של האדון. על רקע זה נראית חשיבותם של מנהגי האבלות על עבדים פחותה בהרבה.