מַעֲשֶׂה בְּאָדָם שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה צְדָקָה. מָכַר אֶת בֵּיתוֹ וְכָל מָה שֶׁהָיָה לוֹ, וְהוֹצִיא לִצְדָקָה. פַּעַם אַחַת בְּיוֹם הוֹשַׁעְנָא נָתְנָה לוֹ אִשְׁתּוֹ עֲשָׂרָה פּוֹלִיסִין (מטבעות פשוטי ערך). אָמְרָה לוֹ: צֵא וְקַח לְבָנֶיךָ כְּלוּם מִן הַשּׁוּק. כֵּיוָן שֶׁיָּצָא לַשּׁוּק פָּגְעוּ בּוֹ גַּבָּאֵי צְדָקָה. אָמְרוּ: הֲרֵי בָּא בַּעַל הַצְּדָקָה. אָמְרוּ לוֹ: תֵּן חֶלְקְךָ בְּמִצְוָה זוֹ, שֶׁאָנוּ לוֹקְחִים בֶּגֶד לִיתוֹמָה אַחַת. נָטַל אוֹתָם עֲשָׂרָה פּוֹלִיסִין וּנְתָנָם לָהֶם, וְנִתְבַּיֵּשׁ לֵילֵךְ לְבֵיתוֹ. מֶה עָשָׂה? הָלַךְ לוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת. רָאָה שָׁם מֵאֵלּוּ הָאֶתְרוֹגִים, שֶׁהַתִּינוֹקוֹת נוֹשְׂאִים בְּיוֹם הוֹשַׁעְנָא. נָטַל מֵהֶם וּמִלֵּא שַׂקּוֹ, וְהָלַךְ וּפֵרַשׁ בַּיָּם הַגָּדוֹל, עַד שֶׁהִגִּיעַ לִמְדִינַת הַמֶּלֶךְ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְשָׁם, נִזְדַּמְּנָה הַשָּׁעָה, וְנִמְצָא הַמֶּלֶךְ חָשׁ בְּמֵעָיו, וְאָמְרוּ לוֹ בַּחֲלוֹם: אֱכֹל מֵאֵלּוּ הָאֶתְרוֹגִים שֶׁהַיְּהוּדִים מִתְפַּלְּלִים עִמָּם בְּיוֹם הוֹשַׁעְנָא, וְתִתְרַפֵּא. בָּדְקוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בְּכָל הַסְּפִינוֹת וּבְכָל הַמְּדִינָה, וְלֹא מָצְאוּ.
הָלְכוּ וּמָצְאוּ אוֹתוֹ אָדָם יוֹשֵׁב עַל שַׂקּוֹ. אָמְרוּ לוֹ: יֵשׁ אֶצְלְךָ כְּלוּם? אָמַר לָהֶם: אָדָם עָנִי אֲנִי, וְאֵין אֶצְלִי כְּלוּם לִמְכֹּר. בָּדְקוּ בַּשַּׂק וּמָצְאוּ מֵאֵלּוּ הָאֶתְרוֹגִים, וְאָמְרוּ לוֹ: אֵלּוּ מֵהֵיכָן הֵם? אָמַר לָהֶם: מֵאֵלּוּ שֶׁהַיְּהוּדִים מִתְפַּלְּלִים עִמָּם בְּיוֹם הוֹשַׁעְנָא. טָעֲנוּ הַשַּׂק, וְהֶעֱלוּהוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. אָכַל הַמֶּלֶךְ אוֹתָם הָאֶתְרוֹגִים, וְנִתְרַפֵּא. פִּנּוּ אֶת הַשַּׂק, וּמִלְּאוּהוּ דֵּינָרִים.
ויקרא רבה
לפנינו סיפור על אדם המסור בכל נימי נפשו למעשי צדקה. האיש, שתרם כל מה היה בידיו לצדקה, וככל הנראה הקדיש הרבה מזמנו למעשים אלה, נותר חסר כל. אשתו נותנת בידיו את מעט המטבעות העלובים שבידיה, ושולחת אותו לשוק – ממש להביא אוכל לילדים. וכמו בשיר על מושקה, הנשלח לשוק עם כספו של הפריץ לקנות סוס עם כתם על המצח וכתם על הגב, והוא קונה בכסף הזה ניגון, ונכנס לצרה גדולה, כך גם הצדיק שלנו פוגש בשוק את גבאי הצדקה, שכבר מכירים אותו כזה שתמיד ניתן לקבל ממנו עוד קצת כסף למטרות מצווה גדולה. הם אינם מודעים לדלותו הנוראה, כי הם מכירים אותו כ'זה שנותן', והוא אינו יכול לסרב, למרות שבבית ממתינים ילדים רעבים.
אי אפשר לשוב הביתה? הולכים לבית הכנסת. זה יום הושענא רבה, והילדים מביאים לשם את האתרוגים מהבית, האתרוגים שסיימו את תפקידם בארבעת המינים של סוכות. המשנה מספרת, שביום הושענא רבה היו הילדים נוהגים לנגוס באתרוגים אלה, שהיו אסורים בשימוש כל שמונת ימי החג. מסורת אחרת מספרת על מנהגן של נשים לנגוס ביום זה בפיטם האתרוג כסגולה ללידה קלה. אותם אתרוגים, שהביאו הילדים, סיימו את תפקידם והושלכו כחפץ שאין בו עוד שימוש. אוסף האיש המסכן את האתרוגים אל תוך שקו, והולך לו. מה יעשה בהם? אין לו מושג...
ועדיין חושש האיש לשוב הביתה, והוא נס עם שקו, עולה על ספינה ומפליג למדינות הים, כלומר – למרחקים. מי שהלך למדינות הים לא תמיד יחזור. גורלו לא ידוע בעולם שאין בו טלפונים או אינטרנט.
וכאן מתערב הקב"ה, ובלשון המדרש 'נִזְדַּמְּנָה הַשָּׁעָה', ולאתרוגים הפסולים של הנודד חסר הכל נמצא השימוש המועיל ביותר, ולמי? למלך, שיוכל גם לשלם ברוחב לב על התרופה מופלאה שהצילה אותו ממיחוש מעיים חמור.
וכאן נעצור לרגע ונספר בשבחי האתרוג, אותו פרי עץ הדר ראשון מכל משפחתו, שהגיע למזרח התיכון לפני כ-6000 שנה, והובא לארץ ישראל מבבל, ככל הנראה, ע"י שבי ציון. ובאשר לסגולותיו הרפואיות המסורתיות של האתרוג, נצטט כאן ממאמרה של מור דואני באתר ynet:
האתרוג נחשב לפרי קדוש וחשוב בתרבויות שונות בעולם, כמו למשל במסורת ההודית ובמסורת הסינית העתיקה. כך למשל, בכתבים מוקדמים של הרפואה הסינית העממית, מצוין האתרוג כבעל איכויות המרחיקות מזיקים מהגוף ועש מהבגדים. על כן, כאשר מניחים את חלקי האתרוג בתוך ארון הבגדים, הוא מרחיק עש.
גם תכונותיו התרפויטיות של האתרוג היו ידועות בעבר. בימי הביניים לדוגמא, הוצג האתרוג כבעל חומר המשמש כתרופה נגד רעל וארס (אנטי דוט), ובזמנים אלו היה נהוג להמליץ עליו כתרופה לעקיצות ונשיכות של בעלי חיים.
גם מקומו של האתרוג בתרבות היהודית לא נפקד. הרמב"ם הרבה להתייחס אל האתרוג כפרי מנצח, ואף כינה אותו "התפוח הרפואי החשוב ביותר". לדעתו, שתיית מיץ המופק מעלי האתרוג תטיב מאוד עם החלשים.
בכתבי יהדות רפואיים עתיקים אחרים התייחסו לאתרוג כבעל סגולות הקשורות לפריון זכרי ונקבי, בהיותו בעל יכולות להרבות זרע זכרי ולכן חשוב לצריכה על ידי הגבר והאישה הרוצים להתעבר.
סגולה אחרת המוכרת בכתובים היא שאישה הרה האוכלת את הפיטם של האתרוג, תלד בן זכר. מסורות אלו ממשיכות ללוות אותנו עד לימים אלה ונשים רבות בחוגים חרדיים נוהגות לרקוח מיד אחרי החג ריבת אתרוגים כזרז ללידה מהירה וקלה.
וכך התרחש הסוויץ' בעלילה. האיש שברח מהארץ מתוך בושה על שהגיע למצב, שבו לא יכול היה אפילו להאכיל את ילדיו, נשא עמו שק של אתרוגים פסולים, שנמצאו מבריאים עבור מלך אותה מדינת הים, והמלך גומל לו בדינרי זהב.
אם זה היה סרט אמריקאי, היו תמונות הסיום מתארות את הדלת נפתחת בבית הדל של אותו צדיק, ואת האיש נכנס עם כל החבילות מהדיוטי-פרי... התמונה שהמדרש מצייר לנו היא מעט שונה, והיא ממקדת את המבט על מתן הצדקה של איש החסד, שאינו מתחשב במצבו האישי שלו, ועל האמונה, שעושי מצווה אינם ניזוקים. חבל שלשם כך נאלץ האיש להיעלם ממשפחתו בלי הסברים.