אָמַר לוֹ אוֹתוֹ מִין, כּוֹפֵר לְרַבִּי בְּקִנְטוּר: מִי שֶׁיָּצַר הָרִים - לֹא בָּרָא רוּחַ, וּמִי שֶׁבָּרָא רוּחַ - לֹא יָצַר הָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ" (עָמוֹס ד, יג), הֲרֵי שֶׁיֵּשׁ יוֹצֵר וְיֵשׁ בּוֹרֵא! אָמַר לוֹ רַבִּי: שׁוֹטֶה, הֶמְשֵׁךְ לְסוֹפוֹ שֶׁל הַכָּתוּב, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁמוֹ", שֶׁהוּא גַּם הַיּוֹצֵר וְגַם הַבּוֹרֵא.
אָמַר לוֹ אוֹתוֹ מִין: תֵּן לִי זְמַן שְׁלוֹשָׁה יָמִים, וְאַחֲזִיר לְךָ תְּשׁוּבָה. יָשַׁב רַבִּי שָׁלוֹשׁ תַּעֲנִיּוֹת, בְּאוֹתָם שְׁלוֹשָׁה יָמִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמְצָא לוֹ אוֹתוֹ מִין תְּשׁוּבָה, שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּכָךְ חִלּוּל שֵׁם שָׁמַיִם. כַּאֲשֶׁר עָבְרוּ אוֹתָם שְׁלוֹשָׁה יָמִים, וְהָיָה רוֹצֶה רַבִּי לִסְעֹד, אָמְרוּ לוֹ, לְרַבִּי: מִין עוֹמֵד בַּשַּׁעַר. אָמַר רַבִּי עַל עַצְמוֹ אֶת הַפָּסוּק: "וְיִתְּנוּ בְּבָרוֹתַי רוֹשׁ (עֵשֶׂב מַר) וְלִצְמָאִי יַשְׁקוּנִי חֹמֶץ" (תְּהִלִּים סט, כב), כְּלוֹמַר, נוֹתְנִים דָּבָר מַר לִסְעֻדָּתִי.
אָמַר לוֹ הַמִּין שֶׁעָמַד בַּפֶּתַח: רַבִּי, מְבַשֵּׂר טוֹבוֹת אֲנִי לְךָ, לֹא מָצָא תְּשׁוּבָה אוֹיֶבְךָ, וְהִפִּיל עַצְמוֹ מִן הַגַּג וּמֵת. אָמַר לוֹ רַבִּי: הוֹאִיל וּבִשַּׂרְתָּ לִי בְּשׂוֹרָה טוֹבָה, רְצוֹנְךָ שֶׁתִּסְעַד אֶצְלִי? אָמַר לוֹ: הֵן. לְאַחַר שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ, אָמַר לוֹ רַבִּי: כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה אַתָּה שׁוֹתֶה, כְּלוֹמַר הַאִם רְצוֹנְךָ לְבָרֵךְ בִּרְכַּת מָזוֹן עַל הַכּוֹס, אוֹ אַרְבָּעִים זְהוּבִים אַתָּה נוֹטֵל, וַאֲנִי אֲבָרֵךְ? אָמַר לוֹ: כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה אֲנִי שׁוֹתֶה. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה יִשְׁוֶה אַרְבָּעִים זְהוּבִים.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק: עֲדַיִן יֶשְׁנָהּ לְאוֹתָהּ מִשְׁפָּחָה שֶׁל אוֹתוֹ מִין שֶׁבִּשֵּׂר לוֹ אֶת הַבְּשׂוֹרָה, בֵּין גְּדוֹלֵי רוֹמִי, וְקוֹרְאִין אוֹתָהּ מִשְׁפַּחַת בַּר לויאנוס.
בבלי חולין עפ"י שטיינזלץ
המאבק במינים מופיע בספרות חז"ל לא מעט, ובדרך כלל – במדרשים קצרים, בהם מנצח החכם היהודי את המין בויכוח תיאולוגי. המאבק במינים היה חריף במיוחד בתחילתה של התקופה, עת אותם מינים היו, למעשה, יהודים, שאתגרו את הדרך הפרושית, שהלכה והשתלטה על החברה היהודית בארץ ישראל בשלהי ימי בית שני. גם ישוע היה כזה. לאחר שנפרדו הנוצרים מהיהדות באופן סופי, הלך המאבק ונחלש, גם משום שהנצרות הלכה ונעשתה לדת השלטת באימפריה הרומית. 'מין' הוא כינוי גנאי שנותנים יהודים למי שחורג בדרך זו או אחרת ממנהגיהם, ומאתגר את עולמם הדתי. כינוי זה הוענק לקבוצות שונות של אנשים – לנוצרים, לגנוסטים, לאתיאיסטים ולעוד אנשים, שדרכם הרוחנית איימה על העולם הפרושי של אותם הימים.
התלמוד הבבלי נחתם מאות שנים אחרי זמנו של רבי, הלא הוא רבי יהודה הנשיא. הטקסט הזה אינו מופיע במשנה, אך יתכן שהיה מצוי בטקסטים תנאיים שלא נכללו במשנה. פרופ' מיכל בר אשר סיגל מוצאת בטקסט מספר מרכיבים, המעידים על ידע מאוחר יחסית על הנצרות. מספר הרמזים על הנצרות, שהיא מזהה בטקסט, מרשים במיוחד, ואנו נמנה אותם כאן.
אותו מין, המקנטר את רבי, מפרש בדרכו שלו את הפסוק מעמוס "כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ". הוא מסיק מהפסוק, כי יש יותר מרָשות אחת בשמים – יש מי שיוצר הרים, ויש מי שבורא רוח. את הרעיון הזה מבטל רבי מיידית, בהציעו לבר הפלוגתא שלו לקרוא עד לסופו של הפסוק - "ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁמוֹ", משמע ה' הוא יוצר ההרים ובורא הרוח. ההפרדה של האלוהות ליותר מיישות אחת, שהיתה בלתי מקובלת לחלוטין על ידי היהדות, באה לידי ביטוי בנצרות (אחרי ימיו של רבי) באמונה בשילוש הקדוש – האל, הבן ורוח הקודש. אין פלא, שאותו פסוק מעמוס שימש חומר בעירה מוצלח לגנוסטים, אותם 'מינים', שהאמינו כי העולם נברא ע"י שתי רשויות שונות – הנמוכה יותר בראה את עולם החומר, והגבוהה יותר – את עולם הרוח.
לכאורה היתה תשובתו של רבי צריכה להספיק, בהיותה הגיונית ומשכנעת, אך אותו מין עקשן לא רצה לוותר כל כך מהר, והוא ביקש ארכה של שלושה ימים, שלאחריה יחזור עם תשובה טובה יותר. נזכיר, שמי שהבטיח לחזור אחרי שלושה ימים היה גם ישוע... רבי נבהל, וחושש לחילול השם, אם יביא המין תשובה, שלא יהיה לו מענה עבורה. על כן פותח רבי בצום של שלושה ימים, שנועד להפר את מזימתו של המין. בתום שלושת הימים מניח רבי, שהמין כבר לא יגיע, ושאפשר לשבור את הצום.
ואז מספרים לו, לרבי, כי המין מתדפק בשער. רבי חרד מן הבאות, ומצטט פסוק מתהלים: "וְיִתְּנוּ בְּבָרוֹתַי רוֹשׁ (עֵשֶׂב מַר) וְלִצְמָאִי יַשְׁקוּנִי חֹמֶץ". לכאורה, הציטוט הזה נועד לבטא רק את תסכולו ואימתו של רבי, רגע לפני חאפלת הניצחון שתכנן לקיים. אך בציטוט זה יש הרבה יותר. הנוצרים ראו גם בפסוק הזה מתהלים נבואה, החוזה את רגע מותו של ישוע. הנה מספר פסוקים מהבשורה על פי יוחנן:
עַל יַד צְלַב יֵשׁוּעַ עָמְדוּ אִמּוֹ וַאֲחוֹת אִמּוֹ, מִרְיָם אֵשֶׁת קְלוֹפָה וּמִרְיָם הַמַּגְדָּלִית. כְּשֶׁרָאָה יֵשׁוּעַ אֶת אִמּוֹ וְאֶת הַתַּלְמִיד הָאָהוּב עָלָיו עוֹמֵד לְיָדָהּ, אָמַר לְאִמּוֹ: "אִשָּׁה, הִנֵּה בְּנֵךְ." לְאַחַר מִכֵּן אָמַר לַתַּלְמִיד: "הִנֵּה אִמְּךָ." מֵאוֹתָהּ שָׁעָה אָסַף אוֹתָהּ הַתַּלְמִיד לְבֵיתוֹ. יֵשׁוּעַ יָדַע כִּי עַתָּה כְּבָר נִשְׁלַם הַכֹּל, וּכְדֵי שֶׁיִּתְקַיֵּם הַכָּתוּב אָמַר: "אֲנִי צָמֵא." כְּלִי מָלֵא חֹמֶץ הָיָה מֻנָּח שָׁם. שָׂמוּ סְפוֹג רָווּי חֹמֶץ עַל אֵזוֹב, וְהִגִּישׁוּ אוֹתוֹ אֶל פִּיו. אַחֲרֵי שֶׁקִּבֵּל אֶת הַחֹמֶץ אָמַר יֵשׁוּעַ: "נִשְׁלַם", וּבְהַרְכִּינוֹ רֹאשׁוֹ מָסַר אֶת רוּחוֹ. (יוחנן י"ט)
צפירת ארגעה מושמעת: מסתבר, שמדובר ב'מין' אחר, הבא עם 'בשורה טובה' בפיו: האיום הוסר. אותו מין, שהבטיח לשוב עם אתגר חדש בעוד שלושה ימים, התייאש מלמצוא מענה, עלה לגג ביתו, הפיל עצמו ארצה ומת. עוד דמות מושמצת מהברית החדשה – יהודה איש קריות – איבד עצמו לדעת אחרי צליבת ישוע. אולי גם פרט זה בסיפור רומז לכך.
השימוש במילה 'בשורה' הוא עוד רמז לנצרות, שבה ארבעה הנוסחים של סיפור ישוע בברית החדשה נקראים 'הבשורות'. אגב, גם המילה היוונית ל'בשורה', הלא היא אוונגליון, מופיעה באחד ממדרשי חז"ל בשיבוש לעגני: 'עֲווֹן-גִּלָּיוֹן'.
מה תפקידו של המין השני בסיפור? האם יש כאן רמז לויכוחים המרים שהתקיימו בתוך הנצרות במאות הראשונות לספירה? קשה לדעת.
פרופ' בר אשר סיגל מוסיפה עוד, כי עתה ידוע לנו, כי גם בבבל, שנשלטה ע"י האימפריה הפרסית, היתה קהילה גדולה של נוצרים, וכי קיימת אפשרות, שהמדרש הזה שיקף גם מאבקים דתיים בינם לבין יהודי בבל.