"וַיִּקְרָא רָעָב עַל הָאָרֶץ" (תְּהִלִּים ק"ה). אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: רָאוּי הָיָה יַעֲקֹב לֵרֵד לְמִצְרַיִם בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וּבְקוֹלָרִין, וְעָשָׂה לוֹ הקב"ה כַּמָּה עֲלִילוֹת וְכַמָּה מַנְגְּנָאוֹת, וְנִמְכַּר יוֹסֵף לְמִצְרַיִם כְּדֵי לֵרֵד. "וַיִּקְרָא רָעָב עַל הָאָרֶץ" - וְכָל כָּךְ לָמָּה? (שָׁם מו ו): "וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִצְרַיְמָה". אָמַר ר' פִּנְחָס הַכֹּהֵן בַּר חָמָא: מָשָׁל לְפָרָה אַחַת, שֶׁהָיוּ רוֹצִין לִמְשֹׁךְ אוֹתָהּ לְמָקוֹלִין שֶׁלָּהּ, וְלֹא הָיְתָה נִמְשֶׁכֶת. מֶה עָשׂוּ? מָשְׁכוּ בְּנָהּ תְּחִלָּה, וְהָיְתָה רָצָה אַחֲרָיו. כָּךְ עָשָׂה הקב"ה מַנְגְּנָאוֹת, שֶׁעָשׂוּ אֲחִי יוֹסֵף כָּל אוֹתָן הַדְּבָרִים, כְּדֵי שֶׁיֵּרְדוּ לְמִצְרַיִם גַּם כֵּן, כְּדֵי שֶׁיֵּרֵד גַּם יַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר (הוֹשֵׁעַ יא ד) "בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם".
מדרש תהלים
נתחיל במקור מתהלים ק"ה, מזמור המזכיר אירועים חשובים בתולדות העם העברי:
בִּהְיוֹתָם מְתֵי מִסְפָּר, כִּמְעַט וְגָרִים בָּהּ. וַיִּתְהַלְּכוּ מִגּוֹי אֶל גּוֹי, מִמַּמְלָכָה אֶל עַם אַחֵר. לֹא הִנִּיחַ אָדָם לְעָשְׁקָם, וַיּוֹכַח עֲלֵיהֶם מְלָכִים... וַיִּקְרָא רָעָב עַל הָאָרֶץ, כָּל מַטֵּה לֶחֶם שָׁבָר. שָׁלַח לִפְנֵיהֶם אִישׁ, לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף... וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרָיִם, וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם.
מה שבולט במזמור הוא הרעיון שאלוהים מכוון את ההיסטוריה של העם העברי, וכדי להניע את הדברים בכיוון הרצוי לו, הוא 'קורא רעב' על ארץ כנען, רעב המכריח את יעקב ומשפחתו לרדת למצרים.
ומה לא נאמר במזמור? לא נאמר דבר על כך, שהירידה למצרים היא גם עונש על חטאי יעקב. אבל ישנם חכמים, הקושרים כך את הדברים. ריש לקיש אומר: 'רָאוּי הָיָה יַעֲקֹב לֵירֵד לְמִצְרַיִם בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וּבְקוֹלָרִין'. על פי אמירה זו מדובר בחטא גדול, הראוי לעונש כה חמור, המזכיר את הטרגדיה של בנו יוסף, שנמכר בשלשלאות למצרים.
אבל מה היה חטאו של יעקב? על זאת אין המדרש הזה מדבר, ואנו נזכרים בלא מעט 'פוילע שטיקים' שעשה יעקב שאחד המאפיינים הבולטים שלהם היה מעשי רמאות. אולי נמצא רמז לתשובה במדרשים אחרים.
אחד מחטאי יעקב היותר מוזכרים במדרשי חז"ל הוא חטא גניבת הבכורה מאחיו התאום עשיו.
כך כתוב בבראשית רבה על אותו רגע שלפני המפגש המחודש עם עשיו, אחרי חציית היבוק:
כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ יוֹשֵׁב (עשיו) בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. תֹּאמַר: שֶׁהוּא בָּא עָלַי מִכֹּחַ יְשִׁיבַת א"י?", "כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ הוּא יוֹשֵׁב וּמְכַבֵּד אֶת הוֹרָיו, תֹּאמַר: שֶׁהוּא בָּא עָלַי מִכֹּחַ כִּבּוּד אָב וָאֵם? שֶׁהֲרֵי כָּךְ אָמַר: יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי. תֹּאמַר: שֶׁמֵּת אוֹתוֹ זָקֵן וּבָא עָלַי לְהָרְגֵנִי?
גם מדרש זה אינו מציין את סיבת פחדו של יעקב מאחיו עשיו, אבל את זה מספר המקרא בפרטי פרטים.
האם חז"ל ראו בגניבת הבכורה חטא גדול? רבים מהם ביקשו למצוא כל דרך אפשרית להמעיט באשמתו של יעקב, וזאת לעומת המקרא, החוזר ומזכיר את המילה 'מִרְמָה'. ריש לקיש, אם כן, אינו מייצג את רוב החכמים, באומרו כי ראוי היה יעקב להיות מורד למצרים בשלשלאות ברזל.
במדרש שלפנינו מגלים חז"ל רחמנות כלפי יעקב, שכל ניתוח מודרני של הביוגרפיה המשפחתית שלו, הכוללת הורים, אח ובנים, ידגיש את אחריותו הגדולה של יעקב לכל העוול שנעשה בסביבתו. משל הפרה מבקש לומר לנו, שגם אלוהים ריחם על יעקב, ועל כן שלח את יוסף למצרים, מה שמשך את יעקב לבסוף לרדת לשם אחריו, כמו הפרה, הנמשכת אחרי העגל. את הפרה ניתן היה לדחוף לכיוון הרצוי בהצלפות שוט, אך משיכת העגל שלה משיגה אותה תוצאה בפחות אלימות.
נוסיף עוד הרהור משלנו: אם אלוהים כיוון את הכל מלמעלה, וגרם לכל אותן התרחשויות, שהובילו לבסוף את יעקב ובניו לארץ מצרים, הרי שבחירותיו של יעקב לא היו ממש חופשיות. כך יכול התנ"ך להציב כגדולי האומה את שלושת האבות, למרות צייתנותו המקוממת של אברהם, למרות חולשת האופי וחוסר הביטחון של צחק, ולמרות עשי המרמה של יעקב. לכמה חכמים, כמו ריש לקיש, יש דעה אחרת על העניין.