מַעֲשֶׂה בְאֶחָד שֶׁהָיָה יוֹצֵא וְנִכְנָס לְאַכְסַנְיָא, וְעָשָׂה סְחוֹרָה, וְהָיוּ עֲבָדָיו יוֹצְאִים עִמּוֹ. וְהָיָה לוֹ בֵן יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, וְיָגֵעַ בַּתּוֹרָה. הָאָב, שֶׁהָיָה בְאַכְסַנְיָא, הִגִּיעָה עוֹנָתוֹ לָמוּת. אָמַר: מָה אֶעֱשֶׂה? אִם אֶכְתֹּב כָּל־נְכָסַי לִבְנִי, אֵינוֹ עָתִיד לֵהָנוֹת מֵהֶם, וְהָעֶבֶד הַזֶּה יִטּוֹל אֶת־הַכֹּל וְיִבְרָח. מֶה־עָשָׂה? קָרָא לְעַבְדּוֹ, אָמַר לוֹ: לֵךְ קְרָא לִי אֶת־הַלַּבְלָר. אָמַר לוֹ: כְּתֹב דִּיַּתֵּיקֵי, שֶׁיְהֵא בוֹחֵר לוֹ בְּנִי חֵפֶץ אֶחָד מִמַּה שֶּׁנַּפְשׁוֹ מְבַקֶּשֶׁת, וְהַשְּׁאָר יְהֵא שֶׁלָּךְ. נִכְתְּבָה הַדִּיַּתֵיקֵי. עָמַד הָעֶבֶד, וּכְרָכָהּ, וְהֱבִיאָהּ לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל. כֵּוָן שֶׁשָּׁמַע הַבֵּן, שֶׁמֵּת אָבִיו, נִתְאַבֵּל עָלָיו. אַחַר שֶׁשָּׁלְמוּ יְמֵי הָאֵבֶל, אָמַר לָעֶבֶד: הֵיכָן הוּא מָמוֹנוֹ שֶׁל אָבִי? אָמַר לוֹ: אֵין לְךָ כְּלוּם. הַכֹּל כָּתַב לִי; וְכָתַב לְךָ, שֶׁתְּהֵא בוֹחֵר חֵפֶץ אֶחָד מִמַּה שֶּׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ – אֵין לְךָ אֶלָּא הוּאּ. אָמַר לוֹ: נִכָּנֵס מָחָר לְדִין. הָלַךְ אוֹתוֹ נַעַר אֵצֶל רַבּוֹ, אָמַר לוֹ: בְּצָרָה גְדוֹלָה אֲנִי. אָמַר לוֹ: לָמָּה? אָמַר לוֹ: כָּתַב אָבִי כָּל־מָמוֹנוֹ לְעַבְדּוֹ, וְלֹא כָתַב לִי כְּלוּם, אֶלָּא חֵפֶץ אֶחָד מַה שֶׁאֶבְחָר; אֵינִי יוֹדֵעַ מַה לַּעֲשׂוֹת. אָמַר לוֹ רַבּוֹ: טוֹבָה גְדוֹלָה עָשָׂה לְךָ אָבִיךָ. פִּקֵּחַ הָיָה, וְיוֹדֵעַ מַה שֶּׁעָשָׂה. לְמָחָר אַתֶּם נִכְנָסִים לְדִין וְהַדִּיַּתֵּיקֵי נִקְרֵאת, שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ, וְתִבְרֹר דְבַר־מָה שֶׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ – תֵּן יָדְךָ עַל הָעֶבֶד וֶאֱמֹר: “זֶה אֲנִי מְבַקֵּשׁ”, וְנִמְצָא הוּא וְכָל־מָמוֹנוֹ שֶׁלָּךְ. וְכֵן עָשָׂה הַבֵּן.
ילקוט שמעוני
עבד הוא רכוש אדוניו. כל רכושו של העבד שייך, למעשה, לאדוניו. קביעה זו מגיעה לידי קיצוניות מטרידה, כאשר מדובר במשפחתו של העבד. עבד, שאשתו ניתנה לו מידי אדונו, אם ישתחרר ויהפוך לאדם חופשי, אשתו ובניו שנולדו ממנה יישארו עבדי האדון...
התורה מקבלת עקרון זה, אך עיקר מעיניה בסוגיית זכותו של העבד לצאת לחופשי. אחת הדרכים של התורה להתמודד עם השאלות המוסריות של ראיית העבד כרכוש היא ההבחנה בין עבד עברי לעבד נוכרי. עבד עברי הוא מעין שכיר לתקופה של עד שבע שנים, בעוד שמעמד עבד 'כנעני' דומה יותר לזה של עבדים בתרבויות האחרות של המזרח הקדום.
המציאות מזמנת לנו מקרים יוצאי דופן, כמו עבדים שנעשו ליד ימינם של אדוניהם, עבדים שזכו ליחס מיוחד ולזכויות מיוחדות. סיפור יוסף בבית פוטיפר הוא סיפור כזה. איך זה מתיישב עם היות העבד רכוש בעליו? זה לא מתיישב, והסיפור המרתק הבא מדגים זאת.
האב עוסק במסחר, והוא מתגורר בארץ רחוקה. בנו לומד תורה בארץ ישראל, הרחק ממקום מגוריו של האב. האב נעזר בעבדים, ואחד מהם, כך מלמדנו הסיפור, משרת את אדונו בהצלחה לאורך שנים רבות. בהגיע זמנו למות, חושש האב, שהעבד ישתלט על כל רכושו שלו, ולא ישאיר דבר לבן, שהוא היורש החוקי. האב מכין מסמך הורשה, מעין צוואה, ובו הוא כותב, למרבה הפלא, כי כל רכושו יעבור לידי העבד הנאמן, מלבד פריט אחד, אותו יכול הבן לבחור לעצמו כרצונו.
לאחר מות האב, נוטל העבד את המסמך, והולך אתו לארץ ישראל, למצוא את הבן ולבשר לו על פטירת אביו. עם תום ימי האבל קורא הבן לעבד, ומבקש ממנו דיווח מפורט על כל הרכוש שירש. העבד מציג בפני הבן את המסמך, ואומר לו: כל רכושו של אביך הא שלי כעת. אתה רשאי לבחור לך פריט אחד, ככתוב במסמך. הבן מיואש. הוא אינו מבין את הרמז הגלום בטקסט של הדיתיקי המפתיע; אבל יש לו רב, והוא הולך להתייעץ עמו מה ניתן לעשות. הרב המלומד יודע את חוקי העבד, כפי שהתורה מלמדת, והוא מציע לבן את הצעד הבא – לקחת את העבד לבית הדין, ושם להיאבק על מה שמגיע לו. העבד מסכים לשתף פעולה, ושם, בפני בית הדין, הוא מציג בפשטות את המסמך, המעביר לרשותו את כל רכוש האב. הוא מציע לבן לבחור לו כעת את הפריט האחד, שהוא חפץ בו. בעצת הרב, אומר הבן: אתה רכושו של אבי, ואתה הוא הפריט שאני חפץ לקבל. בזאת זכה הבן בכל רכושו של אביו.
מה עושה הסיפור הזה? הוא מביא לידי אבסורד את חוקי העבדות ואת מנהגיה, הקובעים כי כל רכושו של העבד, ובכלל זה אשתו וילדיו – רכוש האדון הם. מאידך, אין במעשיה הזאת כל ביקורת על העבדות כתופעה חברתית.
ה'טריק', שבעזרתו חוזר הבן ומשתלט על רכוש אביו, מזכיר מדרש אחר, בו שני בני זוג אוהבים, שלא הצליחו להביא ילדים לעולם, מחליטים בעצב רב להתגרש לאחר עשר שנים, כדי לנסות ולהצליח עם בני זוג חדשים. הבעל, שאהבתו לאשתו גדולה, מציע לה לקחת מביתם המשותף כל פריט, בו היא חפצה, אל ביתה החדש. האישה, שאהבתה לבעלה לא קטנה מאהבת בעלה אליה, יוזמת משתה חגיגי, בו יציינו השניים את הפרידה. היא דואגת להשקותו עד שוכרה, ומשנרדם הבעל, היא מורה למשרתיה לשאת אותו עד לביתה. כשיתעורר האיש וימצא עצמו בבית אשתו-גרושתו, תגיד היא: לקחתי אלי, כמו שהצעת, את הדבר אותו אני חפצה יותר מכל.