מַעֲשֶׂה בְּמִרְיָם בַּת מִשְׁמָר בִּלְגָּה, שֶׁהֵמִירָה דָּתָהּ, וְהָלְכָה וְנִשֵּׂאת לְסַרְדְּיוֹט (לְאִישׁ צָבָא) אֶחָד, שֶׁהָיָה מְשָׁרֵת בַּצָּבָא מִמַּלְכֵי הַיְּוָנִים. כְּשֶׁנִּכְנְסוּ יְוָנִים לַהֵיכָל, נִכְנְסָה הִיא עִמָּהֶם, וְהָיְתָה מְבַעֶטֶת בְּסַנְדָּלָהּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְאָמְרָה: לוֹקוּס, לוֹקוּס [זְאֵב, זְאֵב]! עַד מָתַי אַתָּה מְכַלֶּה מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְאִי אַתָּה עוֹמֵד עֲלֵיהֶם בִּשְׁעַת הַדְּחָק?! וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים לְאַחַר נִצְחוֹן בֵּית חַשְׁמוֹנַאי עַל הַיְּוָנִים בַּדָּבָר, שֶׁכָּךְ בִּזְּתָה אֶת הַמִּזְבֵּחַ, קָבְעוּ אֶת טַבַּעְתָּהּ שֶׁל מִשְׁמָר בִּלְגָּה בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא יִהְיֶה רָאוּי לְשִׁמּוּשׁ, וְסָתְמוּ אֶת חַלּוֹנָהּ.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁהַמִּשְׁמָר נִקְנַס מִטַּעַם אַחֵר, שֶׁפַּעַם הָיְתָה מִשְׁמַרְתּוֹ שֶׁל בִּלְגָּה שׁוֹהָה לָבוֹא, כְּלוֹמַר שֶׁהִתְעַצְּלוּ בְּנֵי הַמִּשְׁמָר וְלֹא הִגִּיעוּ בַּזְּמַן, וְנִכְנַס מִשְׁמַר יִשְׁבָּב אָחִיו, שֶׁהוּא הַמִּשְׁמָר שֶׁבְּאֹפֶן קָבוּעַ הָיָה תּוֹרוֹ לַעֲבֹד בַּשָּׁבוּעַ שֶׁלְּאַחֲרֵי מִשְׁמָר בִּלְגָּה עִמּוֹ, וְשִׁמֵּשׁ תַּחְתָּיו, שֶׁהַמִּשְׁמָר הַבָּא אַחֲרָיו הָיָה צָרִיךְ לְשָׁרֵת אִתּוֹ עַד שֶׁיָּבוֹאוּ כֹּל בְּנֵי מִשְׁמָר בִּלְגָּה. אַף עַל פִּי שֶׁבְּדֶרֶךְ כְּלָל שְׁכֵנֵי רְשָׁעִים לֹא נִשְׂתַּכְּרוּ (הִרְוִיחוּ), שֶׁהֲרֵי אוֹי לָרָשָׁע וְאוֹי לִשְׁכֵנוֹ, אוּלָם שְׁכֵנֵי בִּלְגָּה בְּכָל אֹפֶן נִשְׁתַּכְּרוּ, שֶׁהֲרֵי בִּלְגָּה לְעוֹלָם חוֹלֶקֶת בַּדָּרוֹם, אַף בִּכְנִיסָתָהּ, וְיִשְׁבָּב אָחִיו בַּצָּפוֹן, אַף בִּיצִיאָתָהּ.
נַנִּיחַ לְשִׁיטַת מִי שֶׁאָמַר, שֶׁנִּקְנַס מִשְׁמַר בִּלְגָּה מִפְּנֵי שֶׁמִּשְׁמַרְתּוֹ שׁוֹהָה לָבוֹא, זֶהוּ שֶׁקּוֹנְסִים אָנוּ אֶת כָּל הַמִּשְׁמָר, אֶלָּא נִתְיַחֵס לְשִׁיטַת מִי שֶׁאָמַר מִשּׁוּם מִרְיָם בַּת בִּלְגָּה, שֶׁהֵמִירָה דָּתָהּ. מִשּׁוּם בִּתּוֹ קוֹנְסִים אָנוּ אוֹתוֹ? אָמַר אַבַּיֵּי: כֵּן, וְהַטַּעַם הוּא כְּפִי שֶׁאוֹמְרִים בְּנֵי אָדָם בְּפִתְגָּם מְקֻבָּל: שִׂיחָתוֹ שֶׁל תִּינוֹק בַּשּׁוּק, אוֹ מִשֶּׁל אָבִיו אוֹ מִשֶּׁל אִמּוֹ, וּמִרְיָם בַּת בִּלְגָּה לֹא הָיְתָה אוֹמֶרֶת דְּבָרִים אֵלֶּה, לוּלֵא שָׁמְעָה כְּגוֹן זֶה בְּבֵית הוֹרֶיהָ.
וְשׁוֹאֲלִים: וּמִשּׁוּם אָבִיהָ וְאִמָּהּ שֶׁל מִרְיָם זוֹ קוֹנְסִים אָנוּ אֶת כָּל הַמִּשְׁמָרָה? אָמַר אַבַּיֵּי: כְּבָר אָמְרוּ: אוֹי לָרָשָׁע, אוֹי לִשְׁכֵנוֹ. וּמְסַיְּמִים אֶת הַמַּסֶּכֶת בְּדָבָר טוֹב: טוֹב לַצַּדִּיק וְטוֹב לִשְׁכֵנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב, כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ" (יְשַׁעְיָהוּ ג, י) שֶׁאַף שְׁכֵנֵי הַצַּדִּיק אוֹמְרִים כִּי טוֹב, שֶׁהֵם נֶהֱנִים מִקִּרְבָתוֹ.
בבלי סוכה עפ"י שטיינזלץ
הדיון בקטע זה, החותם את מסכת סוכה התלמודית, עיקר עניינו הוא עונש קולקטיבי וההצדקה לו, אולם תוך כדי כך אנו לומדים משהו על משמרות הכהונה בבית המקדש ועל דרך עבודתן.
שני משמרות מוזכרות כאן, משמר בלגה ומשמרת ישבב. כל משמר שֵׁרֵת שבוע אחד במקדש, אך, לפי המסופר כאן, עמד המשמר הבא בתור ב-stand-by, להשלים את החסר במקרה שמישהו דופק נפקדות.
משמר בלגה היה המשמר ה-15 מבין 24 משמרות כהונה, ונודע בכך שכמה מבניו המירו את דתם והתייוונו. לבני בלגה היו שאיפות ורצון להשתלט על הכהונה הגדולה. המקום המזוהה עם מגורי משמר בלגה, בעת מעבר משפחות הכהונה לגליל, הוא הכפר מע'אר.
מסתבר שעל משמר בלגה הוטלו סנקציות, שפגעו במעמדו ובתנאי העבודה שלו במקדש. שלושה קנסות הוטלו על משמר בלגה: כל המשמרות חולקים בלחם הפנים. המשמר הנכנס לעבוד, חולק בצד צפון, והמשמר היוצא חולק בצד דרום. משמר בלגה איבד את זכותו זו, והוא חולק תמיד בצד דרום, כאילו הוא נכנס להתחיל בעבודתו. הטבעת של משמר בלגה, בה מכניסים את ראש הבהמה לפני השחיטה, חוברה לרצפה באופן שלא היה ניתן להשתמש בה, ובני בלגה נאלצו לשאול טבעת ממשמר אחר. השקע בקיר (מעין לוקר), בו היו מאחסנים בני בלגה את סכיני השחיטה שלהם, היה סתום.
הקטע שלפנינו, שנוצר, כמובן, דורות רבים לאחר שבית המקדש חרב, מנסה להבין מה גרם לאותן סנקציות, שהופעלו כלפי אותה משפחת כוהנים, ומסתבר שקיימות שתי גרסאות. האחת מספרת על איחור בהגעה לעבודה של כוהני המשמר, מה שחייב את כוהני ישבב, הבאים בתור, להפשיל שרוולים ולהיכנס מתחת לאלונקה. הגרסה השניה מספרת על מרים בת משמר בלגה, שנישאה לחייל בצבא היווני, המירה את דתה, נכנסה עם הצבא היווני למקדש וביזתה את המזבח. על כך נענשו לא רק הוריה, אלא כל בני אותה משפחת כוהנים.
נעצור לרגע, וננסה לעמוד על תוכן דבריה של אותה מרים. היא בעטה במזבח בסנדלה, ואמרה: "לוֹקוּס, לוֹקוּס [זְאֵב, זְאֵב]! עַד מָתַי אַתָּה מְכַלֶּה מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְאִי אַתָּה עוֹמֵד עֲלֵיהֶם בִּשְׁעַת הַדְּחָק?!" למעשה העבירה מרים בת בלגה את שבט ביקורתה לא על המזבח, כי אם על מעמד הכהונה, שהיה נגוע בשחיתות, שכילתה את ממונם של בני ישראל, ולא נקפה אצבע לסייע לעם במצוקת גזרות אנטיוכוס. מעשה זה של מרים ביטא מחאה נזעמת על תרומתו השלילית של מעמד הכהונה למצבו של העם באותם ימים קשים.
על מעשה זה של מרים מגיבים הכוהנים של בית חשמונאי לאחר ניצחון יהודה המכבי וחידוש עבודת המקדש. הם מענישים את משמר בלגה עונש קולקטיבי.
וכאן נכנסים אנו לדיון, אם העונש הקולקטיבי הוא מוצדק. אחת הדרכים לסתום את הפה למי שמתווכח אתך היא לשלוף איזה פתגם, והזוכה הפעם הוא: "שִׂיחָתוֹ שֶׁל תִּינוֹק בַּשּׁוּק, אוֹ מִשֶּׁל אָבִיו אוֹ מִשֶּׁל אִמּוֹ", כלומר – מה ששומעים מאדם צעיר ברחוב – זה ללא ספק בהשפעת הוריו, שחינכו אותו גרוע. ובכן, פתגם טוב בדרך כלל למצבים מסוימים, בעוד שלמצבים אחרים אין הפתגם מתאים, ונדגים זאת באמצעות הֶלְחֶם הפתגמים שאחי יונתן נוהג להשתעשע בו: כל המרבה הרי זה משובח, וכל המוסיף גורע. אז מה שאני רוצה לומר הוא, שפתגם, עם כל הליטוש הלשוני שלו ועם העובדה שכולם נושאים אותו על שפתיהם לפעמים, אינו יכול לשמש כנימוק בוויכוח. מרים בת בלגה, קרוב לודאי, התאהבה בגבר שלא היה 'אוּנְזֶער', אלא גוי, ששירת, ר"ל, בצבא היווני. כאשת-איש הגיוני שהמירה את דתה לדתו של בעלה. לשפוט את בני משפחתה על מעשי בתם – רחוק מלהיות צודק.
חכמים מוסיפים להקשות, ושואלים אם ראוי לקנוס את כל המשמר בשל מעשי בתם של אחד מחבריה, ואביי מנסה לחזק את הנימוק בהביאו עוד פתגם מהאוסף הענק שברשותו: "אוֹי לָרָשָׁע, אוֹי לִשְׁכֵנוֹ". זה ממש שימוש ציני בפתגם, שכל מה שהוא רוצה לומר לנו הוא, שסכנה גדולה להיות שכן של רשע. מכאן ועד הענשת שכנו של הרשע – עוד רבה הדרך.