שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת ר' נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנֶה: בַּמֶּה (בְּאֵיזוֹ זְכוּת) הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לָהֶם: מִיָּמַי לֹא נִתְכַּבַּדְתִּי בִּקְלוֹן חֲבֵרַי, וְלֹא עָלְתָה עַל מִטָּתִי קִלְלַת חֲבֵרִי, שֶׁדָּאַגְתִּי לְפַיְּסוֹ מִיָּד, וְלִפְנֵי שֶׁהָלַכְתִּי לִישֹׁן יָדַעְתִּי שֶׁאֵין בְּלִבּוֹ טִינָה עָלַי, וְכֵן וַתְרָן בְּמָמוֹנִי הָיִיתִי.
מָה שֶׁאָמַר 'לֹא נִתְכַּבַּדְתִּי בְּקָלוֹן חֲבֵרַי' - כְּמוֹ מַעֲשֶׂה זֶה, שֶׁרַב הוּנָא נָשָׂא מַעְדֵּר עַל כְּתֵפוֹ. בָּא רַב חִנָּא בַּר חֲנִילַאי, וְלָקַח אוֹתוֹ מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי כְּבוֹד רַבּוֹ. אָמַר לוֹ רַב הוּנָא: אִם רָגִיל אַתָּה לָשֵׂאת מַעְדֵּר בְּעִירְךָ, שָׂא, וְאִם לֹא - שֶׁאֲנִי אֶתְכַּבֵּד בַּקָּלוֹן שֶׁלְּךָ? אֵין הַדָּבָר נוֹחַ לִי!
'וְלֹא עָלְתָה עַל מִטָּתִי קִלְלַת חֲבֵרִי' - כְּמוֹ שֶׁמְּסֻפָּר, שֶׁמַּר זוּטְרָא, כַּאֲשֶׁר הָיָה עוֹלֶה לְמִטָּתוֹ לִישֹׁן, אָמַר: מָחוּל לוֹ לְכָל מִי שֶׁצִּעֵר אוֹתִי.
'וַתְּרָן בְּמָמוֹנִי הָיִיתִי' - כַּיּוֹצֵא בוֹ אָמַר הֶחָכָם: אִיּוֹב וַתְרָן בְּמָמוֹנוֹ הָיָה ,שֶׁהָיָה מַנִּיחַ פְּרוּטָה שֶׁל עֹדֶף לַחֶנְוָנִי מִמָּמוֹנוֹ, וְלֹא הָיָה עוֹמֵד עַל קַבָּלַת הָעֹדֶף.
שָׁאַל ר' עֲקִיבָא אֶת ר' נְחוּנְיָא הַגָּדוֹל, אָמַר לוֹ: בַּמֶּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לוֹ: מִיָּמַי לֹא קִבַּלְתִּי מַתָּנוֹת, וְלֹא עָמַדְתִּי עַל מִדּוֹתַי, לְהִתְעַקֵּשׁ עַל דְּבָרִים שֶׁיֵּעָשׂוּ כִּרְצוֹנִי, וַתְּרָן בְּמָמוֹנִי הָיִיתִי.
'לֹא קִבַּלְתִּי מַתָּנוֹת' - כְּמוֹ מַעֲשֶׂה זֶה, שֶׁהָיָה בר' אֶלְעָזָר. כַּאֲשֶׁר הָיוּ שׁוֹלְחִים לוֹ מַתָּנוֹת מִבֵּית הַנָּשִׂיא, - לֹא הָיָה מְקַבֵּל, וְכַאֲשֶׁר הָיוּ מַזְמִינִים אוֹתוֹ - לֹא הָיָה הוֹלֵךְ, וְאָמַר לָהֶם: הַאִם לֹא נוֹחַ לָכֶם שֶׁאֶחְיֶה? שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר: "וְשׂוֹנֵא מַתְּנַת יִחְיֶה" (מִשְׁלֵי טו, כז). לְעֻמַּת זֹאת, ר' זֵירָא, כַּאֲשֶׁר הָיוּ שׁוֹלְחִים לוֹ מַתָּנוֹת מִבֵּית הַנָּשִׂיא - לֹא הָיָה לוֹקֵחַ, אַךְ כַּאֲשֶׁר הָיוּ מַזְמִינִים אוֹתוֹ - הָיָה הוֹלֵךְ, וְאָמַר: מִתְכַּבְּדִים הֵם בִּי, וְלֹא שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה מֵהֶם.
בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, אָמַר לוֹ רַבִּי לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: רַבִּי, בָּרְכֵנִי! אָמַר לוֹ: יְהִי רָצוֹן שֶׁתַּגִּיעַ לַחֲצִי יָמַי. מִשֶּׁשָּׁמַע זֹאת רַבִּי, שָׁאַל אוֹתוֹ בִּתְמִיהָה: וּלְכָל יָמֶיךָ לֹא? אָמַר לוֹ: הַבָּאִים אַחֲרֶיךָ בְּהֵמָה יִרְעוּ? אִם אַתָּה תַּאֲרִיךְ יָמִים כָּמוֹנִי, הֲרֵי יָמוּתוּ בָּנֶיךָ בְּחַיֶּיךָ, וְלֹא יוּכְלוּ לָרֶשֶׁת אֶת מִשְׂרָתְךָ וְאֶת מַעֲמָדְךָ כְּנָשִׂיא, וְנִמְצָא שֶׁהֵם לֹא יִזְכּוּ לִגְדֻלָּה, אֶלָּא יִהְיוּ כִּבְיָכוֹל רַק רוֹעֵי בְּהֵמָה כָּל יְמֵיהֶם, וּמוּטָב אֵפוֹא שֶׁלֹּא תַּאֲרִיךְ יָמִים כָּל כָּךְ, כְּדֵי שֶׁגַּם הֵם יִזְכּוּ לִגְדֻלָּה.
שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת ר' זֵירָא: בַּמֶּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לָהֶם: מִיָּמַי לֹא הִקְפַּדְתִּי בְּתוֹךְ בֵּיתִי עַל בְּנֵי בֵּיתִי שֶׁאֵינָם עוֹשִׂים רְצוֹנִי, וְלֹא צָעַדְתִּי בִּפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנִּי, וְלֹא הִרְהַרְתִּי בְּדִבְרֵי תוֹרָה בַּמְּבוֹאוֹת הַמְטֻנָּפוֹת, שֶׁלֹּא לְבַזּוֹת הַתּוֹרָה בְּכָךְ, וְלֹא הָלַכְתִּי אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלֹא תּוֹרָה וּבְלֹא לְהַנִּיחַ תְּפִלִּין, וְלֹא יָשַׁנְתִּי בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ לֹא שְׁנַת קֶבַע וְלֹא שְׁנַת עֲרַאי, וְלֹא שַׂשְׂתִּי בְּתַקָּלַת חֲבֵרַי, וְלֹא קָרָאתִי לַחֲבֵרִי בַּחֲנִיכָתוֹ, כְּלוֹמַר בְּכִנּוּי גְּנַאי שֶׁיֵּשׁ לוֹ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: 'בַּחֲכִינָתוֹ' - אֲפִילּוּ בְּכִנּוּי סְתָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ, שֶׁאֵינוֹ שֶׁל גְּנַאי, לֹא קָרָאתִי לוֹ.
בבלי מגילה עפ"י שטיינזלץ
קטע זה ממסכת מגילה הוא לקט של מדרשים העוסקים בסודה של אריכות ימים. המשותף לרוב המדרשים היא הפניית השאלה 'בַּמֶּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים?' אל אותו אדם, שזכה לאריכות ימים. שאלה זו מבטאת אמונה, שבעל הדבר מחזיק בסוד כלשהו, שבזכותו האריך ימים, וכי אם יגלה את הסוד, יוכל גם השואל ליהנות מיתרון זה.
ועוד משותפת לרוב המדרשים האמונה, שהצניעות העמוקה, זו שבעקבותיה אין האדם רואה עצמו נעלה על אחרים, זו שבעקבותיה מחשיב האדם את ערכם של אחרים – היא המזכה אותו באריכות ימים.
'לֹא נִתְכַּבַּדְתִּי בְּקָלוֹן חֲבֵרַי' – אין אני רואה עצמי מכובד יותר, אם חברי התבזה בדרך כלשהי. כבודי אינו תלוי בנמיכותו של הזולת.
'וְלֹא עָלְתָה עַל מִטָּתִי קִלְלַת חֲבֵרִי' – איני הולך לישון כאשר ריב כלשהו ביני לבין חברי לא נסתיים בפיוס. גם אם פגע בי מישהו, והבלגתי בלי להתפייס עמו, אני מוחל לו לפני שאני עוצם את עיני. ללכת לישון עם כעס בלב זה לא בריא.
'וַתְּרָן בְּמָמוֹנִי הָיִיתִי' – לפעמים אנו מסתבכים בויכוחים ובמריבות על סכום פעוט שמישהו לא טרח לשלם לנו. הויתור על מה שמגיע לנו מצביע גם על צניעות וגם על היכולת להבין את הזולת, שלפעמים סבור כי הוא אינו חייב לנו דבר. אגב, הנה לפנינו המקור למילה 'עֹדֶף', שחזרה והשתלבה בעברית המודרנית בעסקי קניה ומכירה.
'לֹא קִבַּלְתִּי מַתָּנוֹת' – הדבר חשוב במיוחד במצבים, בהם נותן המתנה מצפה לגמול כלשהו בעתיד, מה שמכניס אותנו למחויבות כלפיו גם כאשר אסור לנו במסגרת תפקידנו להעניק לו את הטובה לה הוא מצפה. קבלת מתנות אצל עובד ציבור היא צעד ראשון לקראת שוחד. אם חברנו מעניק לנו מתנה מתוך אהבה שאינה תלויה בכל ציפיה לגמול, נשמח ונודה ונקבל, שכן יודעים אנו כי גם אנו נשמח לתת לו מתנה מתוך אותה אהבת חברים.
הזמינו אותך לאירוע חגיגי מתוך שמכבדים אותך ורוצים שתהיה נוכח באירוע? אם זו מניפולציה של יחסי ציבור, רשאי אתה לוותר ולהימנע מהגעה; אך אם הדבר נעשה מתוך כבוד והערכה, ראה בהזמנה הזדמנות לשמח את המזמינים, ולא הזדמנות לעשות לעצמך שם.
'מִיָּמַי לֹא הִקְפַּדְתִּי בְּתוֹךְ בֵּיתִי עַל בְּנֵי בֵּיתִי, שֶׁאֵינָם עוֹשִׂים רְצוֹנִי' – אפילו בתוך הבית, במקום בו אב המשפחה הוא, כנהוג, המנהיג המעצב את מנהגי הבית, טוב לו לאדם, שלא ישליט סמכותו בהקפדה יתרה. גם לשאר בני הבית רצונות וצרכים משלהם, ואפילו אם יישמעו לגחמותיך, זה לא יוסיף לך אריכות ימים.
'וְלֹא קָרָאתִי לַחֲבֵרִי בַּחֲנִיכָתוֹ' – זו אולי גישה, המשמרת ריחוק (דיסטנס) מסוים בין הבריות, אך אם לא מדובר בידיד נפש קרוב מאד, זו דרך לכבד אותו בפני אנשים אחרים.
ולבסוף מלמד אותנו רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, שאריכות ימים אינה מטרה נשגבת שיש לשאוף אליה תמיד. גם לאריכות ימים יש מחירים, ורבי יהושע מציין מחיר מעניין, שמעטים חושבים עליו: אם אתה מאריך ימים, כך שבניך נאלצים להמתין שנים ארוכות כדי לרשת את משרתך, את כבודך ואת רכושך, אפילו אתה תראה בזה חסרון. חשבו על הנסיך צ'רלס, בנה של המלכה אליזבט, שבגיל 73 הוא עדיין יורש העצר בלבד...