"לֵךְ אֶל נְמָלָה, עָצֵל" (מִשְׁלֵי ו') - אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פְּדָיָה: עֲתִידִין הָרְשָׁעִים לוֹמַר לִפְנֵי הקב"ה לֶעָתִיד לָבוֹא: 'רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, הַנִּיחֵנוּ וְנַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה לְפָנֶיךָ', והקב"ה אוֹמֵר לָהֶם: שׁוֹטִים שֶׁבָּעוֹלָם, עוֹלָם שֶׁהֲיִיתֶם בּוֹ דּוֹמֶה לְעֶרֶב שַׁבָּת, וְהָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לְשַׁבָּת: אִם אֵין אָדָם מְתַקֵּן עַצְמוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת - מָה אוֹכֵל בְּשַׁבָּת?'. ד"א עוֹלָם שֶׁהֱיִיתֶם בּוֹ דּוֹמֶה לְיַבָּשָׁה, וְהָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לְיָם: אִם אֵין אָדָם מְתַקֵּן עַצְמוֹ בַּיַּבָּשָׁה, מַהוּ אוֹכֵל בַּיָּם? ד"א עוֹלָם שֶׁהֱיִיתֶם בּוֹ דּוֹמֶה לִפְרוֹזְדוֹר, וְהָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לִטְרַקְלִין, אִם אֵין אָדָם מְתַקֵּן עַצְמוֹ בַּפְּרוֹזְדוֹר, הֵיאַךְ יִכָּנֵס לַטְּרַקְלִין? ד"א עוֹלָם שֶׁהֱיִיתֶם בּוֹ דּוֹמֶה לְימוֹת הַחַמָּה, וְהָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לִימוֹת הַגְּשָׁמִים, אִם אֵין אָדָם חוֹרֵשׁ וְקוֹצֵר וּבוֹצֵר וְזוֹרֵעַ בַּיּמוֹת הַחַמָּה - מַהוּ אוֹכֵל בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים?
מדרש משלי
מדרש משלי נערך בבבל על בסיס אמרות התנאים על פסוקים מספר משלי.
גם אם שונה האדם מהנמלה שוני מובהק, יכול הוא ללמוד מהרגליה, שנרכשו בדרך אבולוציונית, הרגלים המאפשרים לה הישרדות בעונה שבה המזון פחות מצוי. היא נוהגת לאגור מזון במחילותיה, ובעונה בה מצוי המזון בשפע היא עובדת ללא הפסק. האדם אינו קונה את ההרגל הזה בדרך התורשה, אך תבונה יש לו, ויש לו היכולת לחשוב על העתיד ולהתכונן לו. כך עשה יוסף, שכמושל מצרים הכין את הממלכה כולה לקראת שנות הבצורת הקשות, אשר צפה בדרך כלשהי.
ואם הנמלה היא מעין משל או שיעור לאדם, הרי שפעולות האדם, המבוססות על צפיית העתיד הקשה שבפתח, הן משל לדבר האמיתי עבור חז"ל, ואלה ההכנות שעליו לעשות לקראת העולם הבא. כך הן ההכנות של המזון לשבת; כך הן ההכנות של המזון שמכין אדם היורד בספינה למסע ממושך; כך מתקין את בגדיו ואת שערו הנמצא בפרוזדור הבית לקראת כניסתו לטרקלין, שם הוא רוצה להיראות במיטבו; וכך מכין האיכר את המזון שגידל, ואוגר אותו לקראת החורף, הדל בפירות ובתבואות. כל אלה משל הם להכנות שצריך אדם להכין את עצמו לקראת העולם הבא.
אבל המדרש בוחר בדרך ספרותית מקורית לומר דברים אלה. הוא מתאר את הרשעים, העומדים בבוא יומם לפני הקב"ה, ומציעים לו לעשות 'תשובה אינסטנט', כדי לזכות במנעמי העולם הבא. אלוהים קורא לאותו עולם שמיימי 'הָעוֹלָם הַזֶּה', שכן הסצנה הזאת מתרחשת כבר במערכה האחרונה, על רקע השמים, המלאכים, ושאר אביזרי הבמה המתאימים. לעולם החיים של בני האדם הוא קורא 'עוֹלָם שֶׁהֲיִיתֶם בּוֹ'. אלוהים אומר להם, לרשעים, שאיחרו את הרכבת, שאת ההכנות היה עליהם לעשות 'בעולם שהיו בו'.
ומה על האדם לעשות בחייו, המדרש אינו מפרט, מלבד ברמז. הרשעים מציעים לאל לעשות תשובה, ואת זה היו צריכים הם לעשות עוד בחייהם, ולו רגע לפני מותם. בהכירנו את עולמם הרוחני של חז"ל, נוסיף עוד את לימוד התורה ואת קיום מצוותיה. את כל זה הנמלים פטורות מלעשות.
נקנח בשתי מילים שהגיעו אל השפה העברית מהיוונית.
פְּרוֹזְדּוֹר – הוא חדר כניסה, בד"כ צר וארוך, בין דלת הכניסה לבין פנים המבנה, או שאליו נפתחים חדרי הבית.
בלשון חז"ל, מיוונית :( prothuron προθυρον) - שלפני הדלת, של הכניסה.
טְרַקְלִין – הוא החדר הגדול בבית, המשמש לישיבה משותפת של בני הבית ולאירוחאורחים. מיוונית: (triklinion τρικλίνιον ) שלוש סַפּוֹת", הלחם בסיסים מ־tría τρία) – ) שלוש, ו־klínē κλίνη) – ) ספה. הטריקליניום הרומאי רוהט בשלוש ספות הסבה (כולנו מסובים) עליהן היו מסבים בעל הבית ואורחיו, ואליהן הובאה התקרובת.