אָמַר רַב הִמְנוּנָא: "וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ" - מִכָּאן שֶׁהַתְּפִלָּה צְרִיכָה כַּוָּנָה. "רַק שְׂפָתֶיהָ נָעוֹת" - מִכָּאן לַמִּתְפַּלֵּל, שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיַּחְתֹּךְ בִּשְׂפָתָיו. "וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמַע" - מִכָּאן לַמִּתְפַּלֵּל, שֶׁאָסוּר לְהַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ. "וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכּוֹרָה" - מִכָּאן שֶׁאָסוּר לְשִׁכּוֹר לְהִתְפַּלֵּל. "וְיֹאמַר אֵלֶיהָ עֵלִי: עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין?", אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִכָּאן לְרוֹאֶה בַּחֲבֵרוֹ, שֶׁדָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן לוֹ, שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹכִיחוֹ.
ילקוט שמעוני
מעניין, שחז"ל רואים דווקא בתפילתה של אשה, חנה, את המודל לתפילה נכונה. ארבע ההערות על הדרך הנכונה להתפלל נועדו להקנות לה, לתפילה, מכובדוּת ורצינות.
'הַתְּפִלָּה צְרִיכָה כַּוָּנָה' – שעת התפילה היא שעה של התכוונות, של חשיבה ממוקדת במטרת התפילה או בנמען שלה. התפילה אינה ריטואל, שניתן לבצעו כלאחר יד.
המתפלל 'צָרִיךְ שֶׁיַּחְתֹּךְ בִּשְׂפָתָיו' – התפילה היא דיבור, ולא רק פעולה במחשבה, ועל כן יש להניע את השפתיים כמו בדיבור רגיל. פעולה זו מכוונת את המתפלל מן הפנים אל החוץ – אל נמען התפילה.
'אָסוּר לְהַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ' – השקט מקנה מכובדות לאוירת התפילה. הוא גם מאפשר למתפללים לעשות זאת בציבור, בלי שתפילתו של האחד תפריע לחברו. השקט של התפילה מחזק את ההרגשה, שהמתפלל עומד לפני ישות הגדולה ממנו בהרבה.
'אָסוּר לְשִׁכּוֹר לְהִתְפַּלֵּל' – בעת שיכרות אין לו לאדם שליטה מלאה על מעשיו. קשה לו לשמור על שקט. קשה לו להתרכז ולהתכוון. שכרות אינה מתאימה לאוירה של מתן כבוד לאל.
הערתו של ר' אלעזר אינה קשורה, לכאורה, בתוכן העיקרי של המדרש, אך במעט מאמץ והתכוונות נגלה את הקשר.
עלי, כוהן שילה, נזף בחנה על התנהגותה בעת התפילה, שכן סבר, שהיא שיכורה. אנו, היודעים מי היא חנה, ומהו הרקע לתפילתה הנואשת, מבינים, כי עלי טעה בה, וכי נזיפתו היתה פזיזה ולא מכבדת, אבל ר' אלעזר למד מדבריו אלה של עלי, שאם אדם רואה בהתנהגותו של חברו פסול כלשהו, טוב יעשה, אם יביע דעתו על כך בפני חברו.
בחברה שלנו, כאשר הערה ביקורתית כלפי אדם זר לנו עלולה לקבל תגובה אלימה, אנו נזהרים מלעשות זאת, אבל יש בדבריו של ר' אלעזר מופת למה שצריך להיות בחברה מתוקנת. יש, אולי, להרחיב את האמירה, ולהוסיף, כי אחרי שהערנו (לא נזפנו) לחברנו (גם לאדם זר) מה שהערנו, נכבד את תגובתו. יכול להיות שיהיה לו קשה לקבל את ההערה ולהסכים אתה. זה בסדר. אנו את שלנו עשינו.
ומה הקשר למדרש על הדרך הנכונה להתפלל? אולי דבריו של ר' אלעזר מופיעים כאן כהצדקה לבחירה של ר' הימנונא להעיר למתפללים, שהם אינם עושים זאת כהלכה, לדעתו.