“הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו, וַאֲגֻדָּתוֹ עַל־אֶרֶץ יְסָדָה" (עמוס ט'). רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן־יוֹחַאי אוֹמֵר: מָשָׁל לְאָדָם, שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי סְפִינוֹת, וּקְשָׁרָן בָּהֳגָנִים (בעוגנים) וּבַעֲשָׁתוֹת (בכבלי ברזל), וְהֶעֱמִידָן עַל גַּבֵּיהֶן, וּבָנָה עֲלֵיהֶן פְּלָטוֹרִין (ארמונות). כָּל זְמַן שֶׁהַסְּפִינוֹת קְשׁוּרוֹת, פְּלָטוֹרִין קַיָּמִים; פָּרְשׁוּ סְפִינוֹת - אֵין פְּלָטוֹרִין קַיָּמִים. כָּךְ יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁעוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם – עֲלִיּוֹתָיו בַּשָּׁמַיִם, וּכְשֶׁאֵין עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם – “וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ”. כַּיּוֹצֵא בוֹ אַתָּה אוֹמֵר: “זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות ט"ו). כְּשֶׁאֲנִי מוֹדֶה לוֹ, הוּא נָאֶה, וּכְשֶׁאֵין אֲנִי מוֹדֶה לוֹ, כִּבְיָכוֹל ,בִּשְׁמוֹ הוּא נָאֶה. כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר: “וְאַתֶּם עֵדַי, נְאֻם־יְיָ וַאֲנִי אֵל” (ישעיהו מ"ג). כְּשֶׁאַתֶּם עֵדַי, אֲנִי אֵל, וּכְשֶׁאֵין אַתֶּם עֵדַי, אֵין אֲנִי אֵל; כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: “אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי, הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמַיִם” (תהלים קכ"ג). אִלְמָלֵא אֲנִי, לֹא הָיִיתָ יוֹשֵׁב בַּשָּׁמָיִם.
ספרי לדברים עפ"י ספר האגדה
לפעמים אנו זקוקים לאל רם ונישא, שריחוקו מאיתנו מקנה לו הוד והדר, ואז אנו מושיבים אותו בשמיים. לפעמים אנו זקוקים לו כאן, על פני אדמה, ואפילו בתוך עצמנו. זה הקול הפנימי שבנו, המצפון שהפנמנו – אל, שאינו מצווה ודן, כי אם זה שדואג שלא נהיה לבד.
המדרש שלפנינו מוסיף היבט מקורי לרעיון זה. אנו, בני האדם, יוצרים בעצמנו את הדימוי של האל. במעשינו אנו 'מעלים' או 'מורידים' את האל. קיום מצוותיו של האל מרומם אותו לגבהים, בעוד שנטישת דרכיו מורידה אותו. במדרש זה לא האל הוא שבוחר אם למלוך על העולם מגבהי מרומים או 'לרדת אל העם'.
המשל רומז למשהו נוסף: כשאנו פועלים ביחד (כשהספינות קשורות), כעם אחד, מתרומם אלוהים לגבהים (נבנה הארמון המפואר), וכשאנו נפרדים אלה מאלה, ואיננו מאוחדים (הספינות פורשות), מתמוטט הארמון. המסר של המשל ברור: קיום מצוותיו של האל הוא גם עניין קהילתי, ולא רק אישי.
כדרכו של מדרש, גם פסוק מובן מאד על פי הפשט יכול לקבל משמעות חדשה, אם מייחסים לו תחביר אחר. את הפסוק מישעיהו “וְאַתֶּם עֵדַי, נְאֻם־יְיָ, וַאֲנִי אֵל”, שעל פי הפשט נאמר בו 'אתם, עם ישראל, עדי, ואני האל שלכם' – מקבל משמעות חדשה אם מבינים אותו כמשפט תנאי: 'אם תהיו עדי – אהיה האל שלכם, ואם לא – אינני אל'. כך גם הפסוק מתהלים “אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי, הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמַיִם” מקבל פירוש חדש ונועז: 'אִלְמָלֵא אֲנִי, לֹא הָיִיתָ יוֹשֵׁב בַּשָּׁמָיִם'.
מדרש זה מתקבל בשמחה על ידי מי שרואה באל מושג מופשט, שנוצר על ידי האדם – רעיון נשגב, המשפיע על חייו של האדם. מעניין, שכבר במאות הראשונות לספירה היו אנשים, שהגו רעיון זה.