אָמְרוּ שֶׁקֹּדֶם שֶׁנּוֹלַד אַבְרָהָם הָיָה נִמְרֹד כּוֹפֵר בֶּאֱמוּנַת הָאֵל ית', וְהָיָה מִתְגָּאֶה בְּעַצְמוֹ, וְאוֹמֵר שֶׁהוּא אֱלוֹהַּ, וְאַנְשֵׁי זְמַנּוֹ הָיוּ עוֹבְדִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לוֹ. וְהָיָה זֶה הַמֶּלֶךְ תּוֹכֵן וְחָכָם, וְרָאָה בְּחָכְמַת הַכּוֹכָבִים, שֶׁיִּוָּלֵד אָדָם אֶחָד בְּיָמָיו, שֶׁיַּעֲמֹד כְּנֶגְדּוֹ לְהַכְחִישׁ אוֹתוֹ מֵאֱמוּנָתוֹ וּלְנַצְּחוֹ. וַיֶּחֱרַד חֲרָדָה גְּדוֹלָה. מֶה עָשָׂה? שָׁלַח אַחֲרֵי הַשָּׂרִים וְהַפַּחוֹת שֶׁלּוֹ וְהִגִּיד לָהֶם הַדָּבָר, וְאָמַר לָהֶם: מָה תִּיעָצוּנִי לַעֲשׂוֹת בְּזֶה הַיֶּלֶד שֶׁעָתִיד לָבוֹא? אָמְרוּ לוֹ: הָעֵצָה שֶׁאָנוּ מַסְכִּימִים עַל זֶה הוּא, שֶׁתִּבְנֶה בַּיִת גָּדוֹל, וְתָשִׂים שׁוֹמֵר בְּפִתְחוֹ, וְתַכְרִיז בְּכֹל מַלְכוּתְךָ, שֶׁכָּל הַנָּשִׁים שֶׁהֵן מְעֻבָּרוֹת, שֶׁתְּבוֹאֶינָה לְשָׁם, וְאַחֲרֵי בּוֹאָן תְּבִיאֶינָה ג"כ הַחַיּוֹת (מְיַלְּדוֹת), וְתִהְיֶנָה אֶצְלָן לִשְׁמוֹר אֶת זְמַן לֵדָתָן, וּבְבֹאָהּ הָאִשָּׁה לָלֶדֶת תִּרְאֶינָה - אִם בֵּן הוּא, תִּשְׁחֲטֶינָה אוֹתוֹ עַל בִּטְנָהּ, וְאִם בַּת הִיא, וָחָיָה, וְיִתְּנוּ מַתָּנוֹת לְאִמָּהּ, וְיַלְבִּישׁוּהָ בִּגְדֵי מַלְכוּת, וְיִקְרְאוּ לְפָנֶיהָ 'כָּכָה יֵעָשֶׂה לְאִשָּׁה אֲשֶׁר תֵּלֵד בַּת'. וִיהִי כְּשָׁמְעוּ עֲצָתָם, שָׂמַח שִׂמְחָה גְּדוֹלָה עַד מְאֹד, וְהִכְרִיז בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתוֹ, שֶׁיָּבוֹאוּ כֹּל הָאֻמָּנִים לִבְנוֹת בַּיִת גָּדוֹל לַמֶּלֶךְ, גָּבְהוּ שִׁשִּׁים אַמָּה וְרָחְבּוֹ שְׁמוֹנִים אַמָּה, וְאַחַר כַּלֹּתוֹ לִבְנוֹת הַבַּיִת הִכְרִיז, שֶׁתְּבוֹאֶינָה כָּל הַנָּשִׁים הַמְּעֻבָּרוֹת לַבַּיִת הַהוּא, לִהְיוֹת שָׁם עַד שֶׁתֵּלֵדְנָה, וַיַּפְקֵד פְּקִידִים לַהֲבִיאָן שָׁם, גַּם הִפְקִיד עֲלֵיהֶן נָשִׁים מְיַלְּדוֹת לְהוֹלִידָן, וְגָזַר שֶׁהַבֵּן הַיּוֹלֵד יִשָּׁחֵט עַל חֲזֵה אִמּוֹ, וְאִם בַּת הִיא, שֶׁיַּלְבִּישׁוּ אֶת אִמָּהּ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וָמֶשִׁי וְרִקְמָה, וְיוֹצִיאוּהָ מִשָּׁם, וְיַעֲשׂוּ לָה כָּבוֹד הַרְבֵּה, כִּי כֵן צִוָּה הַמֶּלֶךְ, וְיוֹלִיכוּהָ לְבֵיתָהּ בְּכָבוֹד.
דְּאָמַר הַמַּגִּיד, שֶׁנֶּהֶרְגוּ עַל הַדָּבָר הַהוּא יוֹתֵר מִשִּׁבְעִים אֶלֶף זְכָרִים. וְכִרְאוֹת מַלְאֲכֵי מַעְלָה הֲרִיגַת אֵלּוּ הַיְלָדִים, אָמְרוּ לִפְנֵי הקב"ה: הֲלֹא רָאִיתָ מָה שֶׁעָשָׂה הָרָשָׁע הַכּוֹפֵר נִמְרֹד בֶּן כְּנַעַן, שֶׁהָרַג כַּמָּה יְלָדִים עַל לֹא חָמָס בְּכַפֵּיהֶם! אָמַר לָהֶם: מַלְאָכִים קְדוֹשִׁים! יָדַעְתִּי וְרָאִיתִי, כִּי לֹא אָנוּם וְלֹא אִישַׁן, וְרוֹאֶה וְיוֹדֵעַ אֲנִי הַנִּסְתָּרוֹת וְהַנִּגְלוֹת, אֲבָל אַתֶּם תִּרְאוּ מָה אֶעֱשֶׂה לָרָשָׁע הַכּוֹפֵר הַזֶּה, כִּי אָשִׂים יָדִי עָלָיו לְיַסְּרוֹ.
אָמַר הַמַּגִּיד, שֶׁבַּזְּמַן הַהוּא הָלְכָה אֵם אַבְרָהָם אע"ה (אבינו עליו השלום), וְלָקְחָה אִישׁ, תֶּרַח שְׁמוֹ, וְתַהַר מִמֶּנּוּ, וִיהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים, וְתִגְדַּל בִּטְנָהּ וּפָנֶיהָ מוֹרִיקוֹת. אָמַר לָה תֶּרַח בַּעֲלָהּ: מַה לָךְ, אִשְׁתִּי? פָּנַיִךְ מוֹרִיקוֹת וּבִטְנֵךְ גְּדוֹלָה! אָמְרָה לוֹ: בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה אֵרַע לִי זֶה הַחֹלִי, שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ (שֶׁיִּקְרְאוּ אוֹתוֹ) קָלְצֵנִי (שָׁם הַחֹלִי). אָמַר לָה תֶּרַח: הַרְאִינִי בִּטְנֵךְ, שֶׁנִּרְאֶה לִי שֶׁאַתְּ מְעֻבֶּרֶת, וְאִם כָּךְ הוּא, אֵין רָאוּי לַעֲבֹר אֶת מִצְוַת אֱלֹקֵינוּ נִמְרֹד. וְכַאֲשֶׁר שָׂם יָדוֹ עַל בִּטְנָהּ, עָשָׂה לָה הקב"ה נֵס, וְהָלַךְ הַיֶּלֶד לְמַעְלָה תַּחַת הֶחָזֶה, וַיְּפַשְׁפֵּשׁ בְּיָדוֹ, וְלֹא מָצָא שׁוּם דָּבָר. אָמַר לָה: צָדַקְתְּ בְּמָה שֶׁאָמַרְתְּ, וְלֹא נִרְאָה הַדָּבָר וְלֹא נוֹדַע עַד שֶׁנִּשְׁלְמוּ חָדְשֵׁי הַיֶּלֶד, וּמֵרֹב פַּחְדָּהּ יָצְאָה מִן הָעִיר, וְהָלְכָה דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, קָרוֹב לְנָהָר אֶחָד, וּמָצְאָה שָׁם מְעָרָה גְּדוֹלָה, וְנִכְנְסָה לְשָׁם. לְמָחָר אֲחָזוּהָ חֶבְלֵי לֵדָה, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּרְאֶה אֶת הַמְּעָרָה כֻּלָּהּ מְאִירָה כַּשֶּׁמֶשׁ מֵאוֹר פְּנֵי הַיֶּלֶד, וַתִּשְׂמַח שִׂמְחָה גְּדוֹלָה, וְהוּא הָיָה אַבְרָהָם אע"ה. פָּתְחָה פִּיהָ וְאָמְרָה: אֲנִי שֶׁיְּלַדְתִּיךָ בַּזְּמַן הַזֶּה, שֶׁמָּלַךְ נִמְרֹד, וְהָרַג בַּעֲבוּרְךָ שִׁבְעִים אֶלֶף זְכָרִים, וַאֲנִי אֶפְחָד עָלֶיךָ מְאֹד, שֶׁאִם יֵדַע בְּךָ, יַהֲרָגְךָ, וְעַל זֶה יוֹתֵר טוֹב שֶׁתָּמוּת בַּמְּעָרָה הַזֹּאת, וְלֹא יִרְאוּךָ עֵינַי שָׁחוּט עַל הֶחָזֶה שֶׁלִּי! לָקְחָה מַלְבּוּשׁ אֲשֶׁר עָלֶיהָ, וְהַלְבִּישֵׁהוּ, וְעָזְבָה אוֹתוֹ בַּמְּעָרָה, וְאָמְרָה: יְהִי אֱלֹקֶיךָ עִמְּךָ. לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ! וְהָלְכָה לְדַרְכָּהּ.
וְאָמַר הַמַּגִּיד, שֶׁאַבְרָהָם אע"ה, בְּעוֹדוֹ בִּמְעָרָה, לֹא הָיָה לוֹ מֵינֶקֶת שֶׁתְּנִיקֵהוּ. בָּכָה וְשָׁמַע השי"ת בְּכִיָּתוֹ, וְשָׁלַח לְגַבְרִיאֵל הַמַּלְאָךְ לְחַיּוֹת אוֹתוֹ וְלָתֵת לוֹ חָלָב, כִּי הָיָה מוֹצִיא לוֹ חָלָב מֵאֶצְבָּעוֹ הַיָּמִין, וְהָיָה יוֹנֵק מִמֶּנּוּ, עַד שֶׁהָיָה אַבְרָהָם בֶּן עֲשָׂרָה יָמִים, וְהִתְחִיל לָלֶכֶת בָּאָרֶץ, וְיָצָא מֵהַמְּעָרָה, וַיֵּלֶךְ עַל שְׂפַת הַנָּהָר, וּכְשֶׁבָּא (כְּשֶׁשָּׁקַע) הַשֶּׁמֶשׁ וְיָצְאוּ הַכּוֹכָבִים, אָמַר: אֵלּוּ הֵם הָאֱלֹהִים! אַחַ"כּ, כְּשֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, לֹא רָאָה הַכּוֹכָבִים, וְאָמַר: לֹא אֶעֱבוֹד אֶת אֵלּוּ, כִּי אֵינָם אֱלֹהִים! אַחַ"כּ רָאָה הַשֶּׁמֶשׁ. אָמַר: זֶה אֵלִי, וְאֶעֱבוֹד אוֹתוֹ, וּכְשֶׁהֶחְשִׁיךְ אָמַר: אֵין זֶה אֱלוֹהַּ—יֵשׁ לָהֶם מֵנִיעַ! עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר, וְהִנֵּה בָּא הַמַּלְאָךְ גַּבְרִיאֵל, וְאָמַר לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ אַבְרָהָם! א"ל: עָלֶיךָ שָׁלוֹם! א"ל: מִי אַתָּה? א"ל: אֲנִי גַּבְרִיאֵל הַמַּלְאָךְ, שְׁלִיחַ הקב"ה. בָּעֵת הַהִיא הָלַךְ לְמַעְיָן אֶחָד שֶׁמָּצָא שָׁם, וְרָחַץ פָּנָיו, יָדָיו וְרַגְלָיו, וְהִתְפַּלֵּל לַשֵּׁם יָת' בִּכְרִיעָה וְהִשְׁתַּחֲוָיָה.
מעשה אברהם אבינו
'מעשה אברהם אבינו', אחד ממדרשים רבים המספרים על ילדותו של אברהם, הוא הארוך והמפורט שבהם. כתיבתו – כנראה בקושטא של המאה ה-16, ולבטח הוא שואב ממקורות קדומים יותר.
המוטיב הספרותי השליט במדרש – מוכר מאד בספרות העולמית העתיקה: מלך עריץ מתבשר כי ילד יוולד, שיוריד אותו מכסא מלכותו. הוא מצווה להרוג את כל התינוקות הזכרים, אך התינוק הנבחר ניצל בדרך נס. זה סיפורו של משה, זה סיפורו של כורש, זה סיפורו של ישוע וזה סיפורה של שלגיה.
המוטיב השני השליט במדרש הוא המהפך האמוני שעובר אברהם הצעיר, שנולד אל תוך תרבות אלילית, ובחר להפנות לה עורף וללכת אחר אלוהים בלתי נראה, אלוהים יחיד, עליו נאמר כי ברא את הכל. כמו במדרשים דומים על אברהם הצעיר, גם כאן מסתכל אברהם על הטבע, ומגלה בעצמו, כי אין היגיון בראיית השמש או הכוכבים כאלים, ובוודאי לא בראיית בן תמותה כאל.
אם משה התינוק ניצל על ידי בת פרעה, המושה אותו ממי היאור ולוקחת אותו אל ארמון פרעה, הסיפור על אברהם יותר פנטסטי או ניסי: עוד בהיותו בבטן אמו הוא ניצל מהבדיקה החוקרת של תרח אביו, כשהאל מעלה אותו אל מתחת לחזה האם, שם אין תרח חושד בהריון. עם לידתו, הוא ננטש במערה על ידי אמו, וניצל על ידי המלאך גבריאל, המיניק אותו חלב מלאכים מאצבע ידו הימנית. אברהם גדל כל כך מהר, שבגיל עשרה ימים הוא כבר יוצא עצמאית מהמערה ודואג לעצמו.