תַּנְיָא: אֵיזוֹ הִיא נְקִימָה וְאֵיזוֹ הִיא נְטִירָה?
נְקִימָה - אָמַר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי מַגָּלְךָ! אָמַר לוֹ: לָאו! לְמָחָר אָמַר לוֹ הוּא: הַשְׁאִילֵנִי קַרְדֻּמְּךָ! אָמַר לוֹ: אֵינִי מַשְׁאִילְךָ, כְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתַּנִי אַתָּה. זוֹ הִיא נְקִימָה.
וְאֵיזוֹ הִיא נְטִירָה? אָמַר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי קַרְדֻּמְּךָ! אָמַר לוֹ: לָאו! לְמָחָר אָמַר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי חֲלוּקְךָ! אָמַר לוֹ: הֵא לְךָ! אֵינִי כְּמוֹתְךָ, שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתַּנִי. זוֹ הִיא נְטִירָה.
יומא
בויקרא פרק י"ט כתוב:
"לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה'."
רבות נאמר אודות צמדי מילים, המופיעות בתקבולות מקראיות. מעיון יסודי בדוגמאות הרבות לכך, נראה כי יש פעמים, בהן מדובר במילים נרדפות, ואז ההכפלה היא עניין סגנוני – להדגשה או לתפארת המליצה. לעומת זאת, יש פעמים, בהן מדובר במילים דומות, המתארות עניינים שונים במעט או בהרבה.
המדרש ממסכת יומא הוא פירוש מוקדם מאד לאותו פסוק בתורה, והוא דוגמה טובה לצמד מילים, שֶׁהַפַּרְשָׁן מבחין בהבדל משמעותי ביניהן. רש"י מתבסס בביאורו לפסוק זה על אותו מדרש מיומא. ההסבר שנותן המדרש עושה שימוש בדוגמאות, ואינו חש צורך להרחיב. הדוגמאות אומרות הכל, לדעתו.
נקימה: ראובן מבקש משמעון שישאיל לו את המגל שלו. שמעון מסרב. למחרת מבקש שמעון מראובן, שישאיל לו את הקרדום שלו (ללא ספק מדובר בכלי עבודה אחר). ראובן מסרב, ומנמק את סֵרוּבוֹ בכך, שרק אתמול סרב הוא, שמעון, לבקשה מאד דומה. זו היא נקימה.
נטירה: ראובן מבקש משמעון שישאיל לו את הקרדום שלו. שמעון מסרב. למחרת מבקש שמעון מראובן, שישאיל לו את החלוק שלו. ראובן מסכים, מוסר לשמעון את חלוקו, ומוסיף: הא לך! איני כמותך... זו היא נטירה.
האם הדוגמאות מסבירות את ההבדל? נראה שכן. נקימה, על פי הדוגמה, משמעה להחזיר למי שפגע בך כגמולו. אם הוא סרב לך – אתה תסרב לו, ואף תאמר לו שזו תגובתך על התנהגותו אתמול. נטירה, על פי הדוגמה, היא שמירת העלבון בלב, אפילו אם אינך מתכוון לנהוג באותה הדרך. לי נראה, כי הדברים שאומר הפגוע לפוגע בעת שהוא נענה לבקשתו – אלה אינם חלק מהנטירה עצמה. האם המדרש מותח ביקורת גם על אמירת דברים אלה? נראה לי שלא. הדברים רק מוכיחים כי הפגוע לא שכח את הפגיעה, למרות שהעדיף לא לנקום.
מה רע בנקמה ובנטירה? התורה אוסרת על שתיהן, למרות ההבדל ביניהן. נתעלם הפעם מהוספת "אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ" למצווה מהתורה, תוספת בעייתית משהו (האם כלפי נוכרים מותר לנקום ולנטור?). צירוף "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" לסופו של הפסוק רומז לנימוק האפשרי: אם מכבדים אנו את התביעה לאהוב את הזולת (מבני עמנו או לא מבני עמנו), אהבה זו פותחת בפנינו כיוון מיוחד של תגובות לפגיעה שאותו זולת פגע בנו – כיוון של אמפתיה, סליחה, הבנה, הבלגה וסבלנות. נקימה היא ממש ההפך מכיוון זה. היא יושבת על בסיס של כעס, עלבון, תוקפנות והתגוננות, וכל אלה משרתים מציאות, בה אנו רואים בזולת מתחרה על משאבים, איום על בטחוננו, מישהו שיש לנהל מולו התנהגות כוחנית.
אם בחרנו לא לנקום, אנו עומדים מול שתי אפשרויות שונות של תגובה: האחת – היענות לבקשת הזולת, תוך איזכור ההבדל בין התנהגותו להתנהגותנו. זה עשוי ללמד אותו לקח. זה עולה בקנה אחד עם המצווה 'הוכח תוכיח את עמיתך', האומרת, כי במערכת תקינה של יחסים יש להוכיח את הזולת על טעויותיו, כך שיוכל לתקנן בעתיד. מאידך – זה עלול להביך אותו, להעמידו במצב של חולשה או במצב, שבו ייאלץ הוא להתנצל או לפצות על מעשהו. האפשרות השניה – היענות לבקשת הזולת ללא הזכרת מה שהיה רק אתמול. הפוגע, שקיבל את מבוקשו, עשוי להבין את הלקח בעצמו, בלי שיובך ובלי שחוש עצמו מותקף, אך קיימת גם האפשרות שזה לא יעלה על דעתו. הבחירה באפשרות התגובה הראשונה תוכיח כי אתה נוטר לו, לחברך, על מה שעשה אתמול. אם בחרת באפשרות השניה – רק אתה תדע, אם באמת החלטת לסלוח ולשכוח, או שמא אתה נוטר בלבך בכל זאת...
האם צודקת התורה בהציבה דרישה זו: "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר"?
נקמנות היא מידה מגונה, אלא אם כן עומד מולך מישהו, המבין רק כוח, והעלול לנצל את חולשתך ולהמשיך בגישה הלא-סימטרית שלו – הוא יסרב לתת לך, ולא יתבייש לבקש ממך. אם לא מדובר באדם כזה, זכור כי נקמנות מזינה תרבות של עשיית חשבונות אינסופית. הדוגמה המפחידה של חשבונאות זו היא תרבות נקמת-הדם, המוכיחה את טמטומו של המין האנושי. אם כן, גם מסיבות מעשיוֹת הנקמנות היא מידה מגונה.
הנטירה היא עניין מורכב יותר. פה מדובר בתגובה רגשית, שלא קל לשלוט בה. אחת הדרכים למיתון או להחלשת רגש בלתי רצוי היא להבין את מקורו. אם כבר החלטת לא לנקום, אולי עדיף שתחשוב מה גורם לך להמשיך ולנטור. האם אתה חושש, שחברך ינצל את אותה אי-סימטריה, ותיבנה ביניכם מערכת יחסים, שבה אתה רק נותן ולא מקבל? האם קשה לך עם החלטתך לא לומר לחברך דבר, ולא להוכיחו על מעשהו? האם חשבת על ההשלכות של כל אחת מאפשרויות התגובה, שיכולת לבחור? האם זכור לך מקרה מן העבר, שבו מחלת על כבודך, וניסית לשכוח עוול שנעשה לך? מה קרה לך לאחר מכן? האם היית שלם עם בחירתך זו? האם ניסית להבין מה גרם לו לסרב לך, ויום לאחר מכן לבקש ממך משהו דומה? האם משהו מהדימוי עצמי שלך נפגע בגלל אותה הבלגה? האם מביא אתה בחשבון אפשרות, שבעתיד אתה תמצא את עצמך במצב מביך כזה, ותתפלל לכך, שחברך לא יתחשבן אתך?