כְּשֶׁמֵּת בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְנַחֲמוֹ. נִכְנַס רַ' אֱלִיעֶזֶר וְיָשַׁב לְפָנָיו וְאָמַר לוֹ: רַבִּי, רְצוֹנְךָ, אֹמַר דָּבָר אֶחָד לְפָנֶיךָ. אָמַר לוֹ: אֱמֹר. אָמַר לוֹ: אָדָם הָרִאשׁוֹן הָיָה לוֹ בֵּן וּמֵת וְקִבֵּל עָלָיו תַּנְחוּמִין. וּמִנַּיִן שֶׁקִּבֵּל עָלָיו תַּנְחוּמִין? שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֵּדַע אָדָם... כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל" (בראשית ד, כה). אַף אַתָּה קַבֵּל תַּנְחוּמִין. אָמַר לוֹ: לֹא דַּי לִי שֶׁאֲנִי מִצְטַעֵר בְּעַצְמִי, אֶלָּא שֶׁהִזְכַּרְתָּ לִי צַעֲרוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן.
נִכְנַס רַ' יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר לוֹ: רַבִּי, רְצוֹנְךָ, אֹמַר דָּבָר אֶחָד לְפָנֶיךָ. אָמַר לוֹ: אֱמֹר. אָמַר לוֹ: אִיּוֹב הָיוּ לוֹ בָּנִים וּבָנוֹת וּמֵתוּ כֻּלָּם בְּיוֹם אֶחָד וְקִבֵּל עֲלֵיהֶם תַּנְחוּמִין, אַף אַתָּה קַבֵּל תַּנְחוּמִין. וּמִנַּיִן שֶׁקִּבֵּל אִיּוֹב תַּנְחוּמִין? שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' נָתַן וַה' לָקַח יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ" (איוב א, כא). אָמַר לוֹ: לֹא דַּי שֶׁאֲנִי מִצְטַעֵר בְּעַצְמִי, אֶלָּא שֶׁהִזְכַּרְתָּ לִי צַעֲרוֹ שֶׁל אִיּוֹב.
נִכְנַס רַ' יוֹסֵי וְיָשַׁב לְפָנָיו. אָמַר לוֹ: רַבִּי, רְצוֹנְךָ, אֹמַר דָּבָר אֶחָד לְפָנֶיךָ. אָמַר לוֹ: אֱמֹר. אָמַר לוֹ: אַהֲרֹן הָיוּ לוֹ שְׁנֵי בָּנִים גְּדוֹלִים וּמֵתוּ שְׁנֵיהֶם בְּיוֹם אֶחָד וְקִבֵּל עֲלֵיהֶם תַּנְחוּמִין. שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י, ג). אֵין שְׁתִיקָה אֶלָּא תַּנְחוּמִין, וְאַף אַתָּה קַבֵּל תַּנְחוּמִין. אָמַר לוֹ: לֹא דַּי שֶׁאֲנִי מִצְטַעֵר בְּעַצְמִי, אֶלָּא שֶׁהִזְכַּרְתַּנִי צַעֲרוֹ של אַהֲרֹן.
נִכְנַס ר' שִׁמְעוֹן וְאָמַר לוֹ: רַבִּי, רְצוֹנְךָ, אֹמַר דָּבָר אֶחָד לְפָנֶיךָ. אָמַר לוֹ: אֱמֹר. אָמַר לוֹ: דָּוִד הַמֶּלֶךְ הָיָה לוֹ בֵּן, וּמֵת, וְקִבֵּל עָלָיו תַּנְחוּמִין. וּמִנַּיִן שֶׁקִּבֵּל דָּוִד תַּנְחוּמִין? שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְנַחֵם דָּוִד אֶת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ... וַתֵּלֵד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה" (שמואל-ב יב, כד) - אַף אַתָּה, רַבִּי, קַבֵּל תַּנְחוּמִין. אָמַר לוֹ: לֹא דַּי שֶׁאֲנִי מִצְטַעֵר בְּעַצְמִי. אֶלָּא שֶׁהִזְכַּרְתַּנִי צַעֲרוֹ שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ!
נִכְנַס רַ' אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ. כֵּוָן שֶׁרָאָהוּ אָמַר לְשַׁמָּשׁוֹ: טוֹל כֵּלַי וְלֵךְ אַחֲרַי לְבֵית הַמֶּרְחָץ, לְפִי שֶׁאָדָם גָּדוֹל הוּא וְאֵינִי יָכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ. נִכְנַס וְיָשַׁב לְפָנָיו וְאָמַר לוֹ: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁהִפְקִיד אֶצְלוֹ הַמֶּלֶךְ פִּקָּדוֹן. בְּכָל יוֹם וְיוֹם הָיָה בּוֹכֶה וְצוֹעֵק וְאוֹמֵר: אוֹי לִי, אֵימָתַי אֵצֵא מִן הפִּקָּדוֹן הַזֶּה בְּשָׁלוֹם. אַף אַתָּה, רַבִּי, הָיָה לְךָ בֵּן, קָרָא תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים, מִשְׁנָה הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת, וְנִפְטַר מִן הָעוֹלָם בְּלֹא חֵטְא – וְיֵשׁ לְךָ לְקַבֵּל עָלֶיךָ תַּנְחוּמִין כְּשֶׁהֶחֱזַרְתָּ פִּקְדוֹנְךָ שָׁלֵם. אָמַר לוֹ רַבָּן יוֹחָנָן: אֶלְעָזָר בְּנִי, נִחַמְתָּנִי, כְּדֶרֶךְ שֶׁבְּנֵי אָדָם מְנַחֲמִין.
אבות דרבי נתן
מנהג הניחומין לאבל מנהג עתיק הוא, והוא מאפשר למבקרי האבל לעשות משהו 'לפי הספר', אם קשה להם להתנהג בספונטניות. מאידך, ההליכה בדרך הנהוגה ע"י הכל, יש בה משום בריחה מהתמודדות עם אבלו האישי של האדם ועם הקושי להוציאו מהמלכוד בו הוא נתון. האבל עלול לחוש כי מצפים גם ממנו להתנהג 'לפי הספר', וכי אם לא יעשה זאת, יתסכל את המנסים לנחמו.
זה היה מקרהו של רבן יוחנן בן זכאי, שמת עליו בנו, ואבלו היה כבד. חכמים באו אליו בזה אחר זה, והתנהגו 'לפי הספר'. הם ביקשו ממנו רשות לומר לו משהו, ואחרי שהסכים, ניסו לנחמו בכך, שגדולים וטובים לפניו התנחמו אחרי מות בניהם. כל זה אינו משפיע על רבן יוחנן המתאבל. איך אמור מקרהו של אדם אחר להשפיע על רגשותיך, מלבד הלחץ של המנחמים להתנהג כמו אדם, איוב, אהרן או דוד. לפני שנגיע למנחם האחרון, הלא הוא אלעזר בן ערך, נביט קצת יותר לעומק בארבעה הסיפורים שמביאים לר' יוחנן ארבעת החכמים הראשונים.
אדם הראשון, שמת עליו בנו הבל, יתכן ולא הבין בדיוק מה קרה – הלא היה זה המוות הראשון, ומשמעותו לטווח ארוך לא היתה ברורה עדיין. מלבד זה היה עליו להתמודד עם העובדה שבנו האחר, קין, הוא שקיפד את חייו של הבל. תגובתו, על פי ספר בראשית, המוצאת נחמה בלידת בן אחר 'תחת הבל', אינה תואמת רבים מההורים השכולים, שלידת בן נוסף לא תמיד מנחמת אותם על האובדן של הבן הקודם.
איוב, שאמר 'יהוה נתן ויהוה לקח...', הוכיח בעשרות הפרקים שבאו אחרי פרק א' בספר, שהוא לא השלים עם המכות שניחתו עליו.
אהרן, עליו נאמר 'וידום אהרן', אין כל עדות לגביו, שנתנחם. האמירה 'אֵין שְׁתִיקָה אֶלָּא תַּנְחוּמִין' ממש מקוממת. שתיקתו של אהרן מצלצלת וזועקת עד היום!
דוד, שבנו הראשון מבת-שבע מת כתינוק, הבין, שאלוהים מעניש אותו על חטאו עם בת-שבע ועל שליחת אוריה החתי אל מותו בקרב. הבנה זו אינה נחמה, אלא קבלה מכאיבה של העונש. לידת הבן הנוסף מבת-שבע אולי ניחמה את דוד בזאת, שראה בכך אות לסליחתו של אלוהים. קימתו של דוד מאבלו על התינוק היתה טקס, ולא ביטוי להתנחמות, ואם באמת התנחם דוד, היה התנך רואה בכך סימן לפגם.
מעניינת תגובתו של ר' יוחנן בן זכאי לדברי הניחומין של חבריו החכמים. הוא אינו מעלה את הביקורת המופיעה לעיל, כי אם אומר: 'לֹא דַּי שֶׁאֲנִי מִצְטַעֵר בְּעַצְמִי. אֶלָּא שֶׁהִזְכַּרְתַּנִי צַעֲרוֹ שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ!' (או אדם, או אהרן, או איוב). בזאת הוא מראה לחבריו, שגם באבלו הגדול לא נאטם לבו לאפשרות ההזדהות עם אבלם של אחרים.
ר' אלעזר בן ערך, שנתן כבוד לחכמים ותיקים ממנו, הופיע אחרון, וכבר מהרגע הראשון מרגיש רבן יוחנן שזו אינה מערכה חמישית נוספת באותו סיפור, כי אם משהו חדש. 'בן ערך' הוא גם מי שרבן יוחנן מעריך מאד. כל כך מעריך, שהוא נוטל כליו, והולך עם שמשו אל בית המרחץ, אולי כדי להסתתר שם מפני ר' אלעזר. אך ר' אלעזר הולך אחריו לשם, ומפתיע את רבן יוחנן בגישה אישית יותר לאבלו על בנו. הוא מזכיר את מידותיו התרומיות של הבן, את התורה שלמד ואת חייו שעברו ללא חטא, והוא מציע, שיש להתנחם בכך, שהפיקדון שקיבל מאלוהים, כלומר בנו, הוחזר שלם וללא פגע. גישה דומה אל הבנים כפיקדון שעל ההורים להחזיר לאל בשלמות הציגה ברוריה בפני בעלה, ר' מאיר. זו דרך מיוחדת במינה, להסתכל על חייו של אדם צדיק שנפסקו בטרם עת, ולומר שהוא זכה לשוב שלם וטהור אל בוראו. מסתבר שדווקא דברים אלה מנחמים את רבן יוחנן. הוא אומר לר' אלעזר: 'נִחַמְתָּנִי, כְּדֶרֶךְ שֶׁבְּנֵי אָדָם מְנַחֲמִין'. בני-אדם, אולי במשמעות הומניסטית, אנושית, מתוך רגישות לסבלו של הזולת המתאבל.
נזכיר, שחז"ל מציינים במדרשים אחרים דרך נוספת להשתתף באבלו של אדם, והיא לשבת לצדו ולא לדבר בכלל. לפעמים זה עונה על צורך רגשי, שאינו מקבל מענה במילים.