"אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו" – אָמַר לוֹ (יְהוּדָה לְיוֹסֵף): מִתְּחִלָּה בַּעֲלִילָה בָּאתָ עָלֵינוּ; מִכַּמָּה מְדִינוֹת יָרְדוּ לְמִצְרַיִם לִשְׁבֹּר אֹכֶל, וְלֹא שָׁאַלְתָּ אֶחָד מֵהֶן, שֶׁמָּא בִּתְּךָ בָּאנוּ לִקַּח, אוֹ אֲחוֹתֵנוּ אַתָּה סָבוּר לִשָּׂא, אעפ"כ לֹא כִּסִּינוּ מִמְּךָ דָּבָר.
א"ל יוֹסֵף: יְהוּדָה, לָמָּה אַתָּה דַּבְּרָן מִכֹּל אַחֶיךָ, וַאֲנִי רוֹאֶה בְּגָבִיעַ, שֶׁיֵּשׁ בְּאַחֶיךָ גְּדוֹלִים ...
א"ל: כָּל זֹאת שֶׁאַתָּה רוֹאֶה בִּשְׁבִיל הָעַרְבוּת, שֶׁעָרַבְתִּי אוֹתוֹ.
א"ל: מִפְּנֵי מָה לֹא עָרַבְתָּ אֶת אָחִיךָ, כְּשֶׁמְּכַרְתֶּם אוֹתוֹ לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף, וְצִעַרְתָּ אֶת אָבִיךָ הַזָּקֵן, וְאָמַרְתָּ לוֹ: "טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף", וְהוּא לֹא חָטָא לָךְ, אֲבָל זֶה שֶׁחָטָא וְגָנַב הַגָּבִיעַ, אֱמֹר לְאָבִיךָ: הָלַךְ הַחֶבֶל אַחַר הַדְּלִי.
כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע יְהוּדָה כָּךְ, צָעַק וּבָכָה בְּקוֹל גָּדוֹל וּבְמַר נֶפֶשׁ, וְאָמַר: "כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי" וְגוֹ'.
א"ל יוֹסֵף: בֹּא וְנִתְוַכַּח שְׁנֵינוּ, אֱמֹר מִלֶּיךָ וּסְדֹר דִּינְךָ.
מִיָּד אָמַר יְהוּדָה לְנַפְתָּלִי: לֵךְ וּרְאֵה כַּמָּה שְׁוָקִים יֵשׁ בְּמִצְרַיִם?
קָפַץ וְחָזַר, אָמַר לֵיהּ: שְׁנֵים עָשָׂר.
אָמַר יְהוּדָה לְאֶחָיו: אֲנִי אַחֲרִיב מֵהֶן שְׁלֹשָׁה וּטְלוּ כָּל אֶחָד אֶחָד וְלֹא נַשְׁאִיר בָּהֶם אִישׁ.
אָמְרוּ לוֹ אֶחָיו: יְהוּדָה, מִצְרַיִם אֵינָהּ כִּשְׁכֶם, אִם אַתָּה מַחֲרִיב מִצְרַיִם תַּחְרִיב אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק".
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן: לְסַכָּנָה גְּדוֹלָה יָרַד יוֹסֵף, שֶׁאִם הֲרָגוּהוּ אָחִיו אֵין בְּרִיָּה בָּעוֹלָם מַכִּירוֹ.
וְלָמָּה אָמַר: "הוֹצִיאוּ כֹּל אִישׁ מֵעָלַי?" אֶלָּא כָּךְ אָמַר יוֹסֵף בְּלִבּוֹ: מוּטָב שֶׁאֵהָרֵג, וְלֹא אֲבַיֵּשׁ אֶת אַחַי בִּפְנֵי הַמִּצְרִים.
אָמַר לֵיהּ יְהוּדָה לְיוֹסֵף: תֵּדַע, שֶׁמִּתְּחִלָּה לֹא בָּאתָ עָלֵינוּ אֶלָּא בַּעֲלִילוֹת. בַּתְּחִלָּה אָמַרְתָּ לָנוּ: מְרַגְּלִים אַתֶּם. שְׁנִיָּה אָמַרְתָּ: לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם. שְׁלִישִׁית: גָּבִיעַ גְּנַבְתֶּם. אֲנִי נִשְׁבָּע בְּחַיֵּי אֲבִי הַצַּדִּיק, וְאַתָּה נִשְׁבַּעַת בְּחַיֵּי פַּרְעֹה הָרָשָׁע, אִם אֲנִי אוֹצִיא חַרְבִּי מִנַּרְתִּיקָהּ אֲמַלֵּא כֹּל מִצְרַיִם הֲרוּגִים.
א"ל יוֹסֵף: אִם תּוֹצִיא חֶרֶב מִנַּרְתִּיקוֹ אֲנִי כּוֹרְכוֹ עַל צַוָּארְךָ. אָמַר לֵיהּ יְהוּדָה: אִם אֶפְתַּח אֶת פִּי אֲבַלַּע אוֹתְךָ. אָמַר לֵיהּ יוֹסֵף: אִם תִּפְתַּח פִּיךָ אֲנִי סוֹתְמוֹ בְּאֶבֶן. אָמַר יְהוּדָה לְיוֹסֵף: מָה נֹאמַר לְאַבָּא? א"ל: אֱמֹר לְאָבִיךָ הָלַךְ הַחֶבֶל אַחַר הַדְּלִי. א"ל יְהוּדָה: דִּין שֶׁקֶר אַתָּה דָּן אוֹתָנוּ. א"ל יוֹסֵף: אֵין לָךְ דִּין שֶׁקֶר כִּמְכִירַת אֲחֵיכֶם. א"ל יְהוּדָה: נוּרָא דִּשְׁכֶם דְּלִיק בְּלִבִּי (אֵשׁ שְׁכֶם דּוֹלֶקֶת בְּלִבִּי). א"ל יוֹסֵף: נוּרָא דְּתָמָר כַּלָּתְךָ אֲנָא מְטַפֵּי (אֵשׁ תָּמָר כַּלָּתֵךְ...). א"ל יְהוּדָה: רָתַח אֲנָא וְלֵית דִּמְהֵימַן לִי )רוֹתֵחַ אֲנִי וְאֵין נֶאֱמָן לִי). א"ל יוֹסֵף: רִתְחָא דִּידָךְ אֲנָא מִתְבָּר (רִתְחֵהּ זוֹ שֶׁלְּךָ אֲנִי אֲשַׁבֵּר). א"ל יְהוּדָה: עַכְשָׁו אֲנִי אֵצֵא וַאֲצַבַּע כֹּל שְׁוָקִים שֶׁבְּמִצְרַיִם בַּדָּם. א"ל יוֹסֵף: צַבָּעִים הֱיִיתֶם מִיּמֵיכֶם, שֶׁצְּבַעְתֶּם כֻּתֹּנֶת אֲחֵיכֶם בַּדָּם וַאֲמַרְתֶּם לַאֲבִיכֶם טָרֹף טֹרָף.
כֵּיוָן שֶׁרָאָה יוֹסֵף שֶׁהִסְכִּימָה דַּעְתָּם לְהַחֲרִיב אֶת מִצְרַיִם, אָמַר יוֹסֵף בְּלִבּוֹ: מוּטָב שֶׁאִתְוַדַּע לָהֶן, וְאַל יַחֲרִיבוּ אֶת מִצְרַיִם. אָמַר לָהֶן יוֹסֵף: לֹא כָּךְ אֲמַרְתֶּם, שֶׁאָחִיו שֶׁל זֶה מֵת? אֲנִי קְנִיתִיו. אֶקְרָאֶנּוּ וְיָבֹא אֶצְלְכֶם. הִתְחִיל קוֹרֵא: 'יוֹסֵף בֶּן יַעֲקֹב, בֹּא אֶצְלִי!, יוֹסֵף בֶּן יַעֲקֹב, בֹּא אֶצְלִי, וְדַבֵּר עִם אַחֶיךָ שֶׁמְּכָרוּךָ, וְהָיוּ נוֹשְׂאִין עֵינֵיהֶם בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת. א"ל יוֹסֵף: לָמָּה אַתֶּם מִסְתַּכְּלִין לְכָאן וּלְכָאן, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם! מִיָּד פָּרְחָה נִשְׁמָתָן וְלֹא יָכְלוּ לַעֲנוֹת אוֹתוֹ. עָשָׂה הקב"ה לָהֶם נֵס, וְחָזְרָה נִשְׁמָתָן.
אָמַר לָהֶם יוֹסֵף: הִנֵּה עֵינֵיכֶם רוֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין, כִּי פִי בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ אֲנִי מְדַבֵּר, וְלֹא הָיוּ מַאֲמִינִים בּוֹ, עַד שֶׁפָּרַע אֶת עַצְמוֹ, וְהֶרְאָה לָהֶם חוֹתָם בְּרִית. וְכָל כָּךְ לָמָה? מִפְּנֵי שֶׁיָּצָא מֵאֶצְלָם בְּלֹא חֲתִימַת זָקָן, וְעַכְשָׁו הָיָה עוֹמֵד לַמֶּלֶךְ בַּחֲתִימַת זָקָן. כֵּיוָן שֶׁהִכִּירוּהוּ, בִּקְּשׁוּ לְהָרְגוֹ. יָרַד מַלְאָךְ, וּפִזְּרָם בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה צָוַח יְהוּדָה בְּקוֹל גָּדוֹל, וְנָפְלוּ כֹּל חוֹמוֹת שֶׁבְּמִצְרַיִם, וְהִפִּילוּ כֹּל הַחַיּוֹת שֶׁבְּמִצְרַיִם, וְנָפַל יוֹסֵף מִכִּסְּאוֹ, וְיָרַד פַּרְעֹה מִכִּסְּאוֹ, וְנָפְלוּ שִׁנֵּיהֶם, וְכֹל הַגִּבּוֹרִים שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין לִפְנֵי יוֹסֵף, נֶהֶפְכוּ פְּנֵיהֶם לַאֲחוֹרֵיהֶם וְלֹא הֶחֱזִירוּ עַד יוֹם מוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: (אִיּוֹב ד) "שַׁאֲגַת אַרְיֵה וְקוֹל שָׁחַל וְשִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ".
כֵּיוָן שֶׁרָאָה יוֹסֵף, שֶׁהָיְתָה לָהֶם בּוּשָׁה גְּדוֹלָה, אָמַר לָהֶן: גְּשׁוּ נָא אֵלַי! וַיִּגְּשׁוּ, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד הָיָה מְנַשְּׁקוֹ וּבוֹכֶה עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו, וַיֵּבְךְּ עֲלֵיהֶם", וּכְשֵׁם שֶׁלֹּא פִּיֵּס יוֹסֵף אֶת אֶחָיו, אֶלָּא מִתּוֹךְ בְּכִיָּה, כָּךְ כְּשֶׁיִּגְאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל, מִתּוֹךְ בְּכִיָּה הוּא גּוֹאֲלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: (יִרְמְיָה לֹא) "בִּבְכִי יָבוֹאוּ, וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם. אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר, לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ, כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב, וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא".
תנחומא
סיפור יוסף ואחיו מן המקור המקראי הוא פנינה ספרותית, ועל המדרש שלפנינו ייאמר ובצדק: כל המוסיף גורע. מה, בכל זאת, יש במדרש הארוך הזה?
עשרת האחים, מלבד המצוקה הגדולה בה הם מצויים, עדיין מחזיקים בהרגל לנסות ולכסות על פשעיהם, במקום להתוודות ולבקש מחילה. גם לאחר שמתוודע אליהם יוסף אחיהם, הם חושבים להורגו, ובזאת להתחמק מתוצאות מעשי העבר שלהם. זוהי השפעת החבורה המלוכדת – לטוב ולרע. רק בגישה אישית, אחד לאחד, מצליח יוסף לגעת בנשמותיהם ולהתפייס עם כל אחד מהם בנפרד.
גיבור המדרש הוא, כמובן, יהודה, העומד מול יוסף בשם כל החבורה, והוא נוקט במגוון של אמירות ומעשים, הכל כדי לחלץ אותו ואת אחיו מהצרה הצרורה אליה נפלו. הוא יודע להציג טיעונים הגיוניים, שיקדמו את המשא ומתן עם יוסף (מִתְּחִלָּה בַּעֲלִילָה בָּאתָ עָלֵינוּ; מִכַּמָּה מְדִינוֹת יָרְדוּ לְמִצְרַיִם לִשְׁבֹּר אֹכֶל, וְלֹא שָׁאַלְתָּ אֶחָד מֵהֶן, שֶׁמָּא בִּתְּךָ בָּאנוּ לִקַּח, אוֹ אֲחוֹתֵנוּ אַתָּה סָבוּר לִשָּׂא, אעפ"כ לֹא כִּסִּינוּ מִמְּךָ דָּבָר). הוא לוקח על עצמו לדבר בשם האחים, למרות שאין הוא הבכור. הוא גם זה שערב אישית בפני יעקב לשלומו של בנימין. הוא גם אינו חושש לחשוף בפני יוסף את המצוקה האישית שלו.
יוסף של המדרש נמצא כבר בעיצומו של תהליך הגילוי שלו בפני אחיו, ובניגוד למסופר במקרא, הוא מפזר רמזים עבים לכך, שהוא יודע אישית את סיפור מכירת יוסף. אני מעדיף את הגרסה המקראית בעניין זה. האחים היו צריכים לתמוה כיצד זה המשנה למלך מצרים יודע פרטים על מקרה שארע בכנען לפני שנים בתוך משפחה אלמונית.
הדיאלוג עם יהודה נמשך, אחרי שיוסף מציע לו דיון מסודר בסגנון בית דין. יהודה עדיין רחוק מלהבין כי המשחק גמור, והוא שולח את נפתלי (קל הרגליים) לבדוק כמה שווקים יש במצרים, ומשהוא מקבל את הדיווח אודות תריסר השווקים, הוא מציע, ביהירותו הרבה, כי הוא ייקח שלושה מהם ויחריבם, ושאר תשעה האחים יחריבו כל אחד שוּק אחד מהנותרים. גבר-גבר! הכרזתו זו נאמרת באוזני יוסף, ולמרות שהאחים מהססים, ואומרים ליהודה כי אם יחריב את מצרים, ייחרב העולם כולו (!), לוקח יוסף את העניין ברצינות, ומעריך, כי הסיכון רב מדי, והוא מחליט להתוודע אל אחיו.
עד עכשיו – איומים, או כמו שאומרים בלשוננו – דַּבֶּרֶת. אך באותה שעה, משמספר יוסף לאחיו מי הוא, פורחת בפועל נשמתם של האחים. היום משתמשים בביטוי זה לתאור רושם מאד חזק ('חטפנו זרנוקי מים מהמכת"זיות – פרחה נשמתנו!'). אצל חז"ל – כשפורחת הנשמה, זה זה ממש, ורק אלוהים יכול להחזיר לכל אחד מהאחים את הנשמה שלו, אחרת היו הם מתים מרגע זה. חָזְרָה נשמתם, ועדיין מתקשים היו להאמין. גם זה שיוסף דיבר אליהם במאמע-לושען, זה עדיין לא שכנע; ואז נאלץ יוסף להביא את הראייה המנצחת, והוא פורע עצמו ומראה להם את 'חותם הברית', מה שאין לאף מצרי.
תגובתם הספונטנית של האחים לרגע הגילוי הזה מעידה כאלף עדים מה חושבים עליהם חז"ל: "כֵּיוָן שֶׁהִכִּירוּהוּ, בִּקְּשׁוּ לְהָרְגוֹ". קל יותר להרוג את העד היחידי לפשע, מאשר לעמוד מול מעשי העבר שלך, ואולי אף להיענש עליהם. מזל שאלוהים, הנעדר לחלוטין מהסיפור בבראשית, מצא לנכון להישאר ולראות אם לא יזדקקו לו. ואכן, מלאכי אלוהים מפזרים את הכנופיה בכל פינות הבית, ואפילו הצרחות של יהודה, שמחוללות כאוס בכל מצרים (אפילו החיות מפילות את ולדותיהן) כבר אינן יכולות לעשות דבר בעניין. אין בררה – צריך לעשות את הנורא מכל – להתפייס...
סופו של הקטע הוא פנינה חז"לית בכל זאת. הבכי שבוכים כולם בעת ההתוודעות והפיוס, סימן הוא לעתיד, ליום הפיוס הגדול של אלוהים עם עמו השרוי בגלות, שגם הוא יהיה מלווה בבכי גדול. כאן דורשים חז"ל פסוק מרגש מירמיהו, והם עושים סוויצ' משמעותי בתוכנו: "בִּבְכִי יָבוֹאוּ, וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם" – על פי חז"ל, מדובר בבכי ובתחנונים של אלוהים.
האם יהודה 'יצא גדול' מגרסת הסיפור הזאת? תחליטו אתם!