"וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו" (בראשית ד, ח) - אָמַר קַיִן לְהֶבֶל: בּוֹא וּנְחַלֵּק אֶת הָעוֹלָם. אָמַר לוֹ: הֵן.
אָמַר קַיִן: טֹל אַתָּה אֶת הַמִּטַּלְטְלִין וַאֲנִי אֶת הַקַּרְקָעוֹת, וְהִתְנוּ בֵּינֵיהֶם שֶׁלֹּא יְהֵא לָזֶה עַל זֶה כְּלוּם.
הִתְחִיל הֶבֶל לִרְעוֹת אֶת הַצֹּאן. אָמַר לוֹ קַיִן: אֲדָמָה זוֹ שֶׁאַתָּה עוֹמֵד עָלֶיהָ שֶׁלִּי. אָמַר לוֹ הֶבֶל: צֶמֶר זֶה שֶׁאַתָּה לָבוּשׁ שֶׁלִּי. זֶה אוֹמֵר: חֲלֹץ! וְזֶה אוֹמֵר: פְּרַח! מִתּוֹךְ כָּךְ – "וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו" (שם).
הִתְחִיל קַיִן רוֹדֵף אַחֲרָיו מֵהַר לְבִקְעָה וּמִבִּקְעָה לְהַר, עַד שֶׁנֶּאֶחְזוּ זֶה בָּזֶה וְנִצַּח הֶבֶל אֶת קַיִן וְנָפַל תַּחְתָּיו.
וּכְשֶׁרָאָה קַיִן כָּךְ הִתְחִיל צוֹוֵחַ: הֶבֶל אָחִי! שְׁנֵינוּ בָּעוֹלָם, מָה אַתָּה הוֹלֵךְ וְאוֹמֵר לְאַבָּא?... נִתְמַלֵּא עָלָיו הֶבֶל רַחֲמִים וְהִנִּיחוֹ. מִיָּד עָמַד עָלָיו קַיִן וַהֲרָגוֹ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו" (שם), מְלַמֵּד שֶׁהָיָה נָתוּן תַּחְתָּיו. וְאֵיךְ הֲרָגוֹ? נָטַל אֶבֶן וְעָשָׂה בּוֹ פְּצִיעוֹת פְּצִיעוֹת, חַבּוּרוֹת חַבּוּרוֹת בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו, שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ מֵהֵיכָן נְשָׁמָה יוֹצֵאת, עַד שֶׁהִגִּיעַ לְצַוָּארוֹ וָמֵת.
כֵּוָן שֶׁהֲרָגוֹ אָמַר: אֶבְרַח מִפְּנֵי אָבִי וְאִמִּי, שֶׁאֵין מְבַקְּשִׁין אוֹתוֹ אֶלָּא מִמֶּנִּי, שֶׁאֵין אַחֵר בָּעוֹלָם אֶלָּא אֲנִי וְהוּא. מִיָּד נִגְלָה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי אֲבוֹתֶיךָ אַתָּה יָכוֹל לִבְרֹחַ, מִפָּנַי אֵין אַתָּה יָכוֹל,
"אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ?" (ירמיה כג, כד) – "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?" (בראשית ד, ט). אָמַר לוֹ קַיִן: לֹא יָדַעְתִּי, מָה אַתָּה מְבַקְּשׁוֹ אֶצְלִי? אֲנִי מְבַקְּשׁוֹ אֶצְלְךָ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רָשָׁע, "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה" (שם, שם, י).
מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁנִּכְנַס לְגִנָּה וְלִקֵּט תּוּתִים וְאָכַל. וְהָיָה בַּעַל הַגִּנָּה רָץ אַחֲרָיו, אָמַר לוֹ: מָה בְּיָדְךָ? אָמַר לוֹ: אֵין בְּיָדִי כְּלוּם. אָמַר לוֹ: וַהֲלֹא יָדֶיךָ מְלֻכְלָכוֹת...
אוֹ מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁנִּכְנַס לְמִרְעֶה וְחָטַף גְּדִי אֶחָד וְהִפְשִׁילוֹ לַאֲחוֹרָיו. הָיָה בַּעַל הַמִּרְעֶה רָץ אַחֲרָיו, אָמַר לוֹ: מַה בְּיָדֶךָ? אָמַר לוֹ: אֵין בְּיָדִי כְּלוּם. אָמַר לוֹ: וַהֲלֹא הוּא מְפַעֶה אַחֲרֶיךָ...
"קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה" (שם) – אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: קָשֶׁה הַדָּבָר לְאָמְרוֹ וְאִי אֶפְשָׁר לַפֶּה לְפָרְשׁוֹ: לִשְׁנֵי אַתְלֵיטִין שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין וּמִתְגּוֹשְׁשִׁין לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, אִלּוּ רָצָה הַמֶּלֶךְ – פֵּרְשָׁם, וְלֹא רָצָה הַמֶּלֶךְ לְפָרְשָׁם, נִתְחַזֵּק אֶחָד עַל חֲבֵרוֹ וַהֲרָגוֹ. וְהָיָה מְצַוֵּחַ וְאוֹמֵר: מִי יְבַקֵּשׁ דִּינִי מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ? כָּךְ "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה".
דָּבָר אַחֵר: כָּךְ אָמַר קַיִן: "הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי" (שם שם, ט) – אַתָּה הוּא שׁוֹמֵר כָּל הַבְּרִיּוֹת וְאַתָּה מְבַקְּשׁוֹ מִיָּדִי? מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? – לְגַנָּב שֶׁגָּנַב כֵּלִים בַּלַּיְלָה וְלֹא נִתְפַּשׂ, לַבֹּקֶר תְּפָשׂוֹ הַשּׁוֹעֵר, אָמַר לוֹ: לָמָּה גָּנַבְתָּ אֶת הַכֵּלִים? אָמַר לוֹ: אֲנִי גַּנָּב וְלֹא הִנַּחְתִּי אֻמָּנוּתִי, אֲבָל אַתָּה אֻמָּנוּתְךָ לִשְׁמֹר בַּשַּׁעַר, לָמָּה הִנַּחְתָּ אֻמָּנוּתְךָ? וְאַף קַיִן כָּךְ אָמַר: אֲנִי הָרַגְתִּי אוֹתוֹ – בָּרָאתָ בִּי יֵצֶר הָרַע, אַתָּה שׁוֹמֵר אֶת הַכֹּל, וְלִי הִנַּחְתָּ לְהָרְגוֹ? אַתָּה הוּא שֶׁהֲרַגְתּוֹ! שֶׁאִלּוּ קִבַּלְתָּ קָרְבָּנִי כְּמוֹתוֹ לֹא הָיִיתִי מִתְקַנֵּא בּוֹ. מִיָּד הֱשִׁיבוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: "מֶה עָשִׂיתָ, קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים" (שם שם, י).
(מדרש תנחומא)
ראשיתו של המדרש מנסה למלא חוֹר בסיפור המקראי. בפרק ד' בבראשית מופיע הפסוק: וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו, וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו, וַיַּהַרְגֵהוּ. לחז"ל ברור שמשהו חסר שם, ואותו משהו הוא מה שאמר קין להבל אחיו לפני שיצאו לשדה.
חז"ל אינם מסתפקים בהסבר שנותן המקרא לרצח הבל על ידי קין אחיו, ההסבר אודות היחס השונה שבו התקבלו מנחותיהם של השנים לאל. ההסבר המקראי עמום, שכן הוא משאיר אותנו עם השאלות הבאות: כיצד ידע קין, שמנחתו לא התקבלה יפה כמו מנחת הבל? והשאלה: מה היה כל כך חשוב להם לדעת אם נתקבלה מנחתם או לאו (שאלה זו מתאימה לתרבות, שבה פולחן הקרבנות הוא כבר מוסד מקובל).
אם כן, לחז"ל יש הסבר אחר, המשלים את מה שקין אמר להבל לפני צאתם לשדה. קין הציע לאחיו לחלק את העולם בין שניהם. כמה פרקים מאוחר יותר יציע אברהם ללוט אחיינו לחלק ביניהם את ארץ כנען. הצעה זו של אברהם תתקבל, תבוצע, ונראה היה שהיא עומדת להצליח. לעומת זאת, החלוקה בין קין והבל לאדמות ולמטלטלין היתה בלתי הגיונית מלכתחילה, מה שהוכח מייד עם הניסיון לממש את תכנית החלוקה הזאת. לו היה שורר רצון טוב בין שני האחים, היו יכולים לפתור גם את הבעיות שהתעוררו, אבל נראה שיצר התחרות ויצר הקניין גברו על האפשרות להתפשר או למצוא נוסחת חלוקה טובה יותר.
אחת ממעשיות ג'וחא, השובב של המזרח, מספרת על בית שמכר אותו ליצן לשכנו במחיר מצחיק, תוך שהוא מתנה תנאי אחד למכירה: יש לו מסמר התקוע באחד מקירות הבית, והוא יקר לליבו, והוא מבקש להשאיר את המסמר במקומו, תוך שהקונה יבטיח לא לעקור אותו. ג'וחא שב מדי יום לבקר את המסמר, לתלות עליו חפצים ולהסיר ממנו חפצים, עד שנשבר שכנו ווויתר על הבית. הציפיה של קין, שהבל יפרח באוויר ולא יעמוד על האדמה, שכן כל האדמה שייכת לו, מזכירה את התנאי הבלתי אפשרי שהציב ג'וחא לשכן התמים.
חז"ל אינם מסתפקים בהמצאת המניעים לרצח הראשון בתולדות האנושות. הם גם מהרהרים באפשרות שהבל היה מנצח במאבק בינו לבין אחיו. אי הסימטריה קוסמת לליבם, והם מספרים שאכן, הבל גבר על קין, אך בחר לא לפגוע בו, ומשנשתחרר קין מלפיתתו, השיב לאחיו רעה תחת טובה, והרגו. התנהגותו של הבל על פי מדרש זה מדגימה לנו את האפשרות של שליטה עצמית על הדחפים החייתיים, ככתוב 'לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ, וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ'. זו תוספת חשובה לסיפור המקראי, והיא מוסיפה לו משמעות. השפלתו של המנוצח עלולה בקלות להוביל לתגובה אלימה. את התוספת הזו מבססים חז"ל על המילה 'וַיָּקֹם': אם קין קם, סימן שרגע לפני כן הוא היה מתחת להבל...
קין לא למד את הלקח של אדם, שניסה להחבא מפני אלוהים אחרי האכילה מעץ הדעת, ולא הבין שאלהים רואה הכל. הוא חושב לברוח מהוריו, ביודעו שהם יסיקו את המסקנה ההגיונית אודות השאלה מי הרג את הבל, אבל הוא מתעלם מעיני האל, שראו הכל. את האשמתו מנסח האל בשאלה "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?", ובזאת מכשיל את קין גם בשקר. מצב זה, של 'על ראש הגנב בוער הכובע' מתורגם אצל חז"ל לשני משלים יפים אודות גונב התותים שידיו המוכתמות מעידות על חטאו ואודות גנב הגדי, שמסתיר אותו מאחורי גבו, אך הגדי פועה ומסגיר את הגנב.
לר' שמעון בר יוחאי יש פירוש מקורי ומיוחד ל'קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה'. זעקה זו של הקרבן ממוענת לאל, האשם בכך, שלא דאג להפריד בין הניצים. כאן נאמר דבר ביקורת קשה נגד האל, שאחראי גם לחטאים שחוטאים בני האדם לזולתם. על פי בר יוחאי אלהים היה אחראי מלכתחילה, כשעורר את הקנאה בין האחים על יחסו השונה למנחותיהם, וכי אמירתו 'קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה' אינה מוצדקת. אי אפשר לתלות בבר יוחאי או בכל חכם אחר הכרזה סוחפת בדבר אחריותו של האל לכל חטאינו, אבל לקין, שלא ירש כל לקחים מההיסטוריה האנושית, שכן זו התחילה רק עם הוריו, מותר להטיח האשמה זו באל.