"לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר" (תְּהִלִּים כ"ב). אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן: בַּיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נְחָשִׁים, מְבִיאִין קֶרֶן שֶׁל אַיֶּלֶת, וּמְעַשְּׁנִין בְּתוֹכוֹ, וּמִיָּד הַנָּחָשׁ בּוֹרֵחַ. וְאַתָּה מוֹצֵא הָאַיֶּלֶת הַזֹּאת, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהִיא צְמֵאָה, הִיא חוֹפֶרֶת גֻּמָּה, וּמַכְנֶסֶת קַרְנֶיהָ לְתוֹכָהּ, וְגוֹעָה, וְהַתְּהוֹם מַעֲלָה לָהּ מַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (תְּהִלִּים מב ב): "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם". וְרַבָּנָן אָמְרוּ: זוֹ הִיא חֲסִידָה שֶׁבַּחַיּוֹת, וְרַחֲמֶיהָ מְרֻבִּין עַל בָּנֶיהָ, וּכְשֶׁצְּמֵאוֹת כָּל הַחַיּוֹת, מִתְכַּנְּסוֹת אֵלֶיהָ, שֶׁהֵן יוֹדְעוֹת, שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ חֲסִידִים, כְּדֵי שֶׁתִּתְלֶה עֵינֶיהָ לַמָּרוֹם, והקב"ה מְרַחֵם עֲלֵיהֶם. כֵּיוָן שֶׁרָאָה דָּוִד כֵּן, שהקב"ה עוֹנֶה אוֹתָהּ, הִתְחִיל סוֹדֵר עָלֶיהָ מִזְמוֹר.
מדרש תהלים
הקישור בין האיילה לשחר אינו נעשה ברור יותר גם אחרי שאנו קוראים עוד מדרש ועוד מדרש על האיילה או על השחר. האם 'איילת השחר' הוא כוכב נוגה, הכוכב המקדים לזרוח רגע לפני שהשחר עולה, או שמא לא מדובר באיילה כלל, אלא בֶּאֱיָל, כלומר ככוח, און, עוז, בכוחו של השחר העולה.
המדרש שלפנינו מדבר בשבחה של האיילה, שהיא בעל חיים עדין, החי גם במדבריות צחיחים למדי. השילוב הזה מעורר את דמיונם של חז"ל, ואחד הפסוקים המשרת דמיון זה הוא "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם, כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ, אֱלֹהִים. צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים, לְאֵל חָי, מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים?" ממזמור מ"ב. במזמור זה מדמה המשורר את עצמו לאייל צמא, הכמה למים, ברצונו להביע את צמאונו לקרבת האל.
האיילה, שאינה חיית-בית, המוכרת לכל, יש בה מן המסתורין, ועל כן קל לייחס לה תכונות אגדיות. במדרש זה מספרים חז"ל, כי יש לה, לאיילה, היכולת לחפור גומה באדמת המדבר הצחיחה, להכניס את קרניה לתוכה, ולגעות בתחינה לאל, והוא מעלה לה מים מן התהום. כל בעלי החיים הצמאים יודעים גם את יכולתה זאת וגם את צדיקותה, שהיא מחלקת את המים שלה עם כל הצמא למים.
ודוד, משורר התהלים, מקדיש לחיה מופלאה זו מזמור, הלא הוא מזמור כ"ב, הפותח במילים "לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר".