אָמַר ר' אֶלְעָזָר בְּר' צָדוֹק: תִּינוֹק הָיִיתִי, וְהָיִיתִי רָכוּב עַל כְּתֵפוֹ שֶׁל אַבָּא, וְרָאִיתִי בַּת כֹּהֵן שֶׁזִּנְּתָה, וְהִקִּיפוּהָ חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת, וּשְׂרָפוּהָ. אָמְרוּ לוֹ: תִּינוֹק הָיִית, וְאֵין עֵדוּת לְתִינוֹק.
תוספתא מסכת סנהדרין
בתורה נאמר: "וּבַת אִישׁ כֹּהֵן, כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת, אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת. בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" (ויקרא פרק כא)
המדרש הקצר שלפנינו יש בו די כדי לעורר ולרגש ולהעלות מחשבות.
תנא מכובד, שדבריו נשמעים ונכתבים ומועברים לדורות הבאים מעלה זיכרון ילדות שלו, ילדות מוקדמת, בפני חבריו בבית המדרש. זה אינו צ'יזבט מסביב למדורה. ר' אלעזר רוצה לומר משהו לחבריו.
הביטוי 'רָכוּב עַל כְּתֵפוֹ שֶׁל אַבָּא' מופיע מספר פעמים בספרות חז"ל, והיה כנראה מקובל להדגיש כמה צעיר היה אלעזר בן צדוק באותה שעה. מי מכם זוכר רכיבה שלו על כתפי אבא? אין ספק שזה זיכרון חזק ובעל משמעות.
ומה החוויה שאותו ינוקא חָוָה בעודו יושב על כתפי אביו? חוויה טראומטית קשה, אפילו למבוגרים. בת אנוש עומדת לפני ציבור אנשים, והיא מוצאת להורג בפומבי בשריפה, אחת מהדרכים המזוויעות ביותר להוציא אדם להורג.
מה כבר יכול היה אביו, ר' צדוק, להסביר לפעוט שעל כתפיו על מחזה האימים בהם נכחו שניהם? ומדוע מצא ר' צדוק לנכון לקחת את בנו הקטן לחזות באירוע? הלונה-פרק היה סגור?
האם עיבד ר' אלעזר את זיכרון הילדות הנורא הזה בגיל מבוגר יותר, וכיצד? האם שוחח עם אביו על הדבר, ומה שאל אותו, כאשר יכול היה כבר להבין במה חזו עיניו אז? האם חזר הזיכרון והיכה בו בשבתו ללמוד תורה, ובהגיעו לאותו פסוק מספר ויקרא?
אפשר לנסות להבין מדוע סיפר ר' אלעזר את הסיפור בבית המדרש. אם עסקו באותו יום בפסוק מספר ויקרא, אולי רצה ר' אלעזר לקרב את חבריו להבנת המעמד המזוויע על ידי הפיכתו למשהו ממשי, שהוא חוה בילדותו? אולי רצה, בדרך סיפורו, שלא נשמרה בטקסט הלקוני הזה, לומר לחבריו גם מה דעתו על עצם קיום האירוע – להצדיק אותו, או, קרוב יותר לוודאי, לגנותו? אולי רצה לעורר את הדיון בלי לחוות את דעתו מלכתחילה?
שריפת בת כוהן שזנתה לא היתה אירוע שכיח, וכאשר מספר ר' אלעזר את החוויה האישית שלו בבית המדרש, אומרים לו חבריו: 'תִּינוֹק הָיִית, וְאֵין עֵדוּת לְתִינוֹק'. זיכרון כל כך קשה, שהיה צרוב בנשמתו של ר' אלעזר, מוכחש על ידי חבריו, המעדיפים להאמין, כמו לגבי דין בן סורר ומורה, שלא היה ולא נברא.
תינוק פסול לעדות (אישה, גוי וקטן, זוכרים?) בבית דין, אך האם מסיבה זו אין לקבל זיכרון ילדות כזיכרון אמין, גם לא בבית הדין?
ר' אלעזר בר' צדוק חי בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש. משפחות הכוהנים אולי שמרו עדיין על המעמד החברתי שלהן, אך לא היה ביטוי מעשי בחיי יום-יום למעמדם זה. ר' אלעזר מציף בזיכרון העבר שלו שאלה הרבה יותר רחבה משאלת בת כוהן שזנתה (אגב, חז"ל סבורים היו שמדובר בבת כוהן מאורשת). האם יש עדיין חשיבות לקיים חוקים הקשורים בייחודו של מעמד הכוהנים בתקופה, שאין הכוהנים עובדים בקודש? חבריו של ר' אלעזר מתחמקים מלעסוק בשאלה זו, והם מסתפקים בהכחשת הזיכרון, שלבטח היה אמין.