דָּרַשׁ רֵישׁ לָקִישׁ: נָשִׂיא שֶׁחָטָא מַלְקִין אוֹתוֹ בְּבֵית דִּין שֶׁל שְׁלוֹשָה. שָׁמַע רַ' יוּדָן נְשִׂיָּא וְכָעַס. שָׁלַח חַיָּל לִתְפֹּס אֶת רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. רָדַף אַחֲרָיו וּבָרַח לְמִגְדָּל (וְיֵשׁ אוֹמְרִים: לִכְפַר חִטִּים). לְמָחָר עָלָה רַ' יוֹחָנָן לְבֵית הַוַּעַד וְעָלָה רַ' יוּדָן נְשִׂיָּא לְבֵית הַוַּעַד. אָמַר: וּמָה אֵין רַבֵּנוּ אוֹמֵר לָנוּ דְּבַר תּוֹרָה? הִתְחִיל מְטַפֵּחַ בְּיָדוֹ אַחַת. אָמַר לוֹ: וּבְיָד אַחַת מְטַפְּחִין? אָמַר לוֹ: לֹא, אֶלָּא אִם אֵין רֵישׁ לָקִישׁ כָּאן אֵין לִי אֶלָּא יָד אַחַת. אָמַר לוֹ: הֵיכָן הוּא וְאַתִּירֶנּוּ. אָמַר לוֹ: בְּמִגְדָּל. אָמַר לוֹ: לְמָחָר אֲנִי וְאַתָּה נֵצֵא לִקְרָאתוֹ.
שָׁלַח רַ' יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: הַתְקֵן לְךָ דְּבַר תּוֹרָה, שֶׁהַנָּשִׂיא יֵצֵא לִקְרָאתְךָ. יָצָא רֵישׁ לָקִישׁ לִקְרָאתוֹ וְאָמַר: דֻּגְמָה שֶׁלָּכֶם דּוֹמָה לְבוֹרַאֲכֶם, כְּשֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח לֹא שָׁלִיחַ וְלֹא מַלְאָךְ, אֶלָּא הוּא בְּעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות יב, יב) – הוּא וְכָל דַּרְגּוֹן שֶׁלּוֹ. אָמַר לוֹ רַ' יוּדָן נְשִׂיָּא: וּמָה רָאִיתָ לוֹמַר אוֹתוֹ דָּבָר? אָמַר לוֹ: מָה אַתֶּם סְבוּרִים, שֶׁמָּא מִיִּרְאָה מִפְּנֵיכֶם אֶמְנַע תּוֹרַת אֱלֹהִים? שֶׁאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: "אַל בָּנָי, כִּי לוֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ מַעֲבִרִים עַם ה'" (שְׁמוּאֵל-א ב, כד) – מַעֲבִירִים אוֹתוֹ.
שלוש דמויות ידועות מככבות במדרש שלפנינו: ר' יודן נשיא, הוא ר' יהודה הנשיא, חותם המשנה; ריש לקיש, הידוע גם בשם ר' שמעון בן לקיש, הליסטים שהפך, בזכות קשריו עם ר' יוחנן, לאחד מגדולי חכמי הדור; ור' יוחנן, שהיה ראש וראשון לחכמי טבריה וגם גיסו של ריש לקיש.
ריש לקיש אדם אמיץ, והוא נדרש לשאלה האקטואלית בכל דור ודור (ועל כך ארחיב בסוף) – כיצד יש להתייחס לעבירה שעבר נשיא. עצם העלאת הדילמה לדיון חכמים היא העזה בלתי רגילה כלפי הנשיא של אותם ימים, הלא הוא ר' יהודה. האם רומז ריש לקיש לעבירה כלשהי שעבר ר' יהודה הנשיא? אין לדעת. מכל מקום, קובע ריש לקיש, יכול בית דין בהרכב רגיל של שלושה דיינים לדון ואף להלקות, כלומר להעניש, נשיא.
ר' יהודה הנשיא שומע וכועס. הוא שולח חייל לתפוס את החצוף, וזה בורח מטבריה למגדל או לכפר חטים. ר' יהודה אינו מוותר, ויורד לטבריה, אל בית הועד של חכמי העיר, בראשו עומד גיסו של ריש לקיש, הלא הוא ר' יוחנן. ר' יהודה מחכה לשמוע את ר' יוחנן פותח בדברי תורה, ומשזה מתמהמה, הוא מאיץ בו. המתח באוויר מורגש. ר' יוחנן, המקורב מאד לריש לקיש, יודע כי דבר התורה היחיד שר' יהודה הנשיא מצפה לשמוע ברגע זה היא התייחסות לדברי ריש לקיש, והוא מבין שהוא במילכוד. תגובתו לדרישת ר' יהודה היא תיאטרלית: הוא מוחא כף ביד אחת, מחיאת כף שאינה נענית בכף נגדית ואינה משמיעה קול. לתמיהתו של ר' יהודה מסביר ר' יוחנן כי ללא החברותא שלו, ריש לקיש, הוא אינו יכול לעסוק בתורה. ר' יוחנן מעביר שני מסרים לר' יהודה – האחד, כי ברור לו שהוא נדרש להתייחס למה שכל כך הכעיס את ר' יהודה, והשני, כי קשריו האמיצים עם ריש לקיש הם אחד היסודות להישגיו התורניים, וכי אין לו, לר' יהודה, לצפות כי ר' יוחנן יפסול את דברי החברותא שלו.
ר' יהודה מבין, שיש להתפייס עם ריש לקיש, והוא מורה לר' יוחנן לצאת ביחד אתו למגדל למפגש עם החכם הסורר. ר' יוחנן שלוח מסר לידידו: 'הַתְקֵן לְךָ דְּבַר תּוֹרָה, שֶׁהַנָּשִׂיא יֵצֵא לִקְרָאתְךָ'. דבר תורה אמור לקרב בין הצדדים, והכדור עובר לידיו של ריש לקיש. מה יכין החכם כדבר תורה – האם מסרים תוקפניים, האם דברי פיוס וכניעה, או אולי 'משהו באמצע'? ריש לקיש אינו אדם טיפש, וסמכותו של ר' יהודה הנשיא מובנת לו. הוא בוחר בתבונתו הרבה שילוב של הבעת כבוד לנשיא עם עמידה על דעתו העצמאית, המבוססת על התורה. תחילה משבח ריש לקיש את ר' יהודה על שבא אליו בכבודו ובעצמו, ולא שלח שליחים בשמו. הוא משוה את ר' יהודה לאלוהים, שבא לגאול את ישראל ממצרים לא על ידי שליח ולא על ידי מלאך. ר' יהודה, שמבקש להכריע את ריש לקיש גם בסוגיה שהכעיסה אותו, שומע כעת את הביסוס המקראי לקביעתו שגם את הנשיא שחטא יכול בית דין רגיל להעניש. הוא דורש על הפסוק משמואל א' פרק ב', בו אומר עלי הכהן לבניו הסוררים: 'אַל בָּנָי, כִּי לוֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ מַעֲבִרִים עַם יְהוָה', ומוציא את המילה 'מעבירים' מהקשרה, ומפרש אותה כעונש העברה ממשרה. עלי דיבר על השמועה שהעבירו בני ישראל על חטאי בניו, אך ריש לקיש מסביר את הפסוק אחרת. לדבריו, מי שחטא, מעבירים אותו ממשרתו. זה לא בדיוק מה שר' יהודה ביקש לשמוע. ריש לקיש אף מדגיש: ' מָה אַתֶּם סְבוּרִים, שֶׁמָּא מִיִּרְאָה מִפְּנֵיכֶם אֶמְנַע תּוֹרַת אֱלֹהִים?'. קשה להשתכנע מהטיעון המתבסס על משמעות המילה 'מעבירים', אבל סיפור בני עלי בהחלט רלוונטי לענייננו. את בני עלי ראוי היה להעביר ממשרתם על החטאים הנוראים שביצעו במסגרת תפקידם ככוהני המקדש בשילה.
מה חסר לנו בסיפור? תחילה נאמר כי אי אפשר להתרשם אם ריש לקיש קיים בבית המדרש שלו דיון תאורטי בשאלת העמדה לדין של נשיא שסרח, או שמא היו דברים בגו, ור' יהודה נחשד בעבירות כלשהן. ולסיום נאמר כי הסיפור אינו מדווח על תגובתו של ר' יהודה לסיפא של דברי ריש לקיש.
האם יש אקטואליות בסיפור, כלומר קשר לאירועים המתרחשים בהווה של מדינת ישראל? לכאורה, שאלת זכות המדינה ובתי המשפט שלה להאשים, לשפוט ואף להרשיע מנהיג נבחר אינה אקטואלית, שכן במדינה דמוקרטית אין אזרח הנמצא מעל החוק. זה המצב הפורמלי. לאמיתו של דבר, הנכונות של ציבור גדול כל כך לחזור ולבחור במנהיג המואשם על ידי מערכת המשפט, וההנחה המקובלת על רוב ציבור זה, כי בית המשפט אינו עושה דין צדק, וכי מנהיג חזק שעשה כה רבות למען המדינה זכאי לראות עצמו מעל החוק – כל אלה מעוררות ציפיה לאיזה ריש לקיש, שיאמר באומץ את מה שרבים כל כך מהססים לומר, או מגמגמים.