דָּרַשׁ רַב עַוִּירָא: בִּשְׂכַר נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת, שֶׁהָיוּ בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר, נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. בְּשָׁעָה שֶׁהוֹלְכוֹת לִשְׁאוֹב מַיִם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְזַמֵּן לָהֶם דָּגִים קְטַנִּים בְּכַדֵּיהֶן, וְשׁוֹאֲבוֹת מֶחֱצָה מַיִם וּמֶחֱצָה דָּגִים, וּבָאוֹת וְשׁוֹפְתוֹת שְׁתֵּי קְדֵירוֹת, אַחַת שֶׁל חַמִּין וְאַחַת שֶׁל דָּגִים. וּמוֹלִיכוֹת אֵצֶל בַּעְלֵיהֶן לַשָּׂדֶה, וּמַרְחִיצוֹת אוֹתָן, וְסָכוֹת אוֹתָן, וּמַאֲכִילוֹת אוֹתָן, וּמַשְׁקוֹת אוֹתָן, וְנִזְקָקוֹת לָהֶן בֵּין שְׁפַתַּיִם (בין גבולות וגדרות השדות).
וְכֵיוָן שֶׁמִּתְעַבְּרוֹת, בָּאוֹת לְבָתֵּיהֶם, וְכֵיוָן שֶׁמַּגִּיעַ זְמַן מוֹלְדֵיהֶן, הוֹלְכוֹת וְיוֹלְדוֹת בַּשָּׂדֶה תַּחַת הַתַּפּוּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ״. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ מִשְּׁמֵי מָרוֹם מִי שֶׁמַּנְקֵיר וּמְשַׁפֵּר (מנקה ומתקן) אוֹתָן, כְּחַיָּה זוֹ שֶׁמְּשַׁפֶּרֶת אֶת הַוָּלָד. וּמְלַקֵּט לָהֶן שְׁנֵי עִגּוּלִין, אֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן וְאֶחָד שֶׁל דְּבַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְּנִיקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן וְגוֹ׳' (דברים לב יג). וְכֵיוָן שֶׁמַּכִּירִין בָּהֶן מִצְרִים, בָּאִין לְהוֹרְגָן, וְנַעֲשָׂה לָהֶם נֵס וְנִבְלָעִין בַּקַּרְקַע, וּמְבִיאִין שְׁוָרִים, וְחוֹרְשִׁין עַל גַּבָּן. לְאַחַר שֶׁהוֹלְכִין, הָיוּ מְבַצְבְּצִין וְיוֹצְאִין כְּעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ" (יחזקאל טז). וְכֵיוָן שֶׁמִּתְגַּדְּלִין, בָּאִין עֲדָרִים עֲדָרִים לְבָתֵּיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי, וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים", אַל תִּקְרֵי "בַּעֲדִי עֲדָיִים", אֶלָּא 'בְּעֶדְרֵי עֲדָרִים'. וּכְשֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַיָּם, הֵם הִכִּירוּהוּ תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות טו)."
בבלי סוטה
מסכת סוטה אינה מצטיינת באהדת נשים, ובכל זאת, מדרש זה מופיע בה, והוא מהלל ומשבח את הנשים של בני ישראל במצרים, שדווקא בתקופה קשה זו של גזרות ושיעבוד הצליחו לדאוג במסירות נפש להישרדותם של הבנים, הנולדים תחת גזרתו של פרעה להשליכם ליאור.
את פרטי העלילה רוקמים חז"ל מאוסף של פסוקים, שלא נוצרו למען מטרה זו. ננסה ללוות את הסיפור בהליכה אל פסוקי המקור ובזיהוי מטרתם הראשונה.
בני ישראל לא עסקו רק בבניית פיתום ורעמסס (או, אם תרצו, בבניית פירמידות), אלא גם "בְּכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה". פרעה הטיל על בני ישראל עבודות פרך, ואף גזר על המתת התינוקות הזכרים, כדי שהעם לא יתרבה, אך, ככתוב בשמות א' – "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ".
את העבודה עצמה עשו הגברים, ולא ניתן להם זמן למנוחה ולאכילה, כך שהנשים שרתו אותם בהביאן אוכל ומשקה אליהם, אל השדה. בתנאי עבדות קָשֶׁה להשיג אוכל משובח, אך הקב"ה עשה לאותן נשים נס, והמים, שהן שאבו עבור הגברים, היו עשירים בדגה. מאותם מים ודגים הכינו הנשים האוהבות תבשילים עבור בעליהן, והדגים הם, כידוע, סמל לפוריות. עמוסות בסירי תבשיל טעים היו הנשים מגיעות אל השדה, ושם העניקו לגברים שלהן טיפולי ספא מפנקים, שהסתיימו במעשי אהבה נעימים ופוריים. תמונת הזדקקות הנשים לגברים 'בין שפתיים' מקושרת לפסוק מתהלים ס"ח, אותו מזמור מעניין, שפרופ' ישראל קנוהל מקשרו לאירועים מלחמתיים עתיקי יומין, אומר: "אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם, כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף, וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ". אם מזמור ס"ח הוא, אכן, מזמור שבח לאל אחרי ניצחון במלחמה, הרי שהביטוי 'בין שפתים' הוצא מהקשרו. זו דרכו של המדרש.
את התינוקות היו הנשים יולדות בשדה, כדי שהמצרים לא ידעו על כך. היכן בשדה? : ״תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ״, ככתוב בשיר השירים, שם משמש הביטוי הזה לתאר את מפגש האוהבים תחת עץ התפוח. השימוש בביטוי מתוך פיוט-אהבה לתיאור לידת ילדי ישראל בשדות מצרים, גם הוא דרשני, מה גם, שעצי תפוח לא היו שכיחים באקלימה של מצרים...
לידה בשדה לעומת 'לידה ביתית' או לידה בבית חולים, היא קצת בעייתית, באשר השדה אינו מזמן כל אמצעים סטריליים לניקוי הרך הנולד, ועל כן נחלץ האל פעם נוספת, והוא המנקיר ומשפר (מנקה ומתקן עפ"י שטיינזלץ) את התינוקות בסיוע שליחים. אגב, דרשנים מודרניים עשויים להתפתות ולפרש את המילה 'מַנְקִיר' ל'עושה מניקור'...
האכלת התינוקות בתנאי העבדות, גם היא קצת בעייתית. האם היה להן, לאותן נשים צדקניות מספיק חלב-אם? הַנֵּס הבא הוא הנקת העוללים בשמן ובדבש, ככתוב בספר דברים: "וַיְּנִיקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן וְגוֹ׳'.
שרשרת הנסים עדיין נמשכת, שכן האיום על חיי התינוקות הזכרים עדיין מרחף מלמעלה. ילידי השדה, ילדי הטבע, יודעים להיעלם מתחת לאדמה כאשר המצרים באים לחפש אחריהם. כאן מִתְעַלֶּה דמיונם של חז"ל, והם מספרים על המצרים, החושדים שמשהו לא-חוקי (fishy) מתרחש מתחת לפני הקרקע, והם חורשים בשוורים את השדות, כדי לגלות את התינוקות – אך לשוא. לאחר לכתם של המצרים, עולים ומבצבצים הילדים אל פני הקרקע, כמו דשא. לצורך התמונה המלבבת הזאת מגויס פסוק מיחזקאל: "רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ". מאותו פסוק נלקח גם החלק הנוסף: "וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי, וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים", כאשר חז"ל מציעים לקרוא את הפסוק כאילו חל בו שיבוש העתקה. הכוונה, אומרים חז"ל, היא ל'עדרי עדרים', אלה עדרי הבנים, השבים הביתה לאחר שגדלו מעט.
אם כן, על פי המדרש, זכו בני ישראל הפעוטות לחוויה של קשר אישי עם האל מרגעי הורתם ולידתם בשדה, ועד שהצטרפו למשפחותיהם. משום כך הכירו אותם ילדים את האלוהים, וזיהו אותו ברגע שהופיע במעבר ים סוף, לעשות נסים גדולים ונוראים להצלת עם ישראל. 'הי, זה אלוהים!' – קראו הילדים, או בלשון התנ"ך: "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ".