אַל תֵּצַר צָרַת מָחָר, כִּי לֹא תֵדַע מַה יֵּלֶד יוֹם.
שֶׁמָּא מָחָר בָּא וְאֵינֶנּוּ, נִמְצָא מִצְטָעֵר עַל הָעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ.
הַכֹּל שָׁקַלְתִּי בְכַף מֹאזְנַיִם, וְלֹא מָצָאתִי קַל מִסֻבִּין.
וְקַל מְסֻבִּין, חָתָן הַדָּר בְּבֵית חָמָיו.
וְקַל מֵחָתָן, אוֹרֵחַ מַכְנִיס אוֹרֵחַ.
וְקַל מֵאוֹרֵחַ, מֵשִׁיב דָבָר בְּטֶרֶם יִשְׁמָע.
הָיְתָה לְפָנָיו גַחֶלֶת, נָפַח בָּה וּבָעֲרָה.
רָקַק בָּהּ וְכָבְתָה, וּשְׁנֵיהֶם מִפִּיךָ הֵם.
משלי בן סירא
היש קשר בין פסוקי הפרק הזה? אולי נמצא אותו בביקורת שמותח בן סירא על מעשים, שנעשים
בלי מחשבה שניה, בהסח הדעת, מעשים שיש בהם איוולת.
אחת הצרות, התוקפות אותנו יותר מדי פעמים בחיינו, היא הדאגה ליום המחר. לכאורה, מי שדואג ליום המחר אינו שוכח שיש גם לתכנן את העתיד, מה שימנע ממנו ליפול בפח הפיתוי הרגעי, המשמח בהווה, אך עלול לצבור חובות או קשיים עתידיים. האמת – גם על כיוון מחשבה זה יש לא מעט פתגמים. והנה כאן אומר בן סירא את ההפך, ואין להתפלא על כך. לא מדובר באקסיומות מתמטיות, אלא בכללי חשיבה שונים, המתאימים למצבים שונים. ובכן, יש בה, בדאגה למחר, התעלמות מהעובדה, שהמחר עדיין אינו ידוע, והדאגה מפני מה שעלול לקרות מחר יכולה לשתק אותנו היום. לחשוב על המחר – כדאי ורצוי, אך לדאוג, כלומר לחוש את הסבל שעלול לבוא עלינו, אם מחר יקרה מה שאנו חוששים מפניו, לא מומלץ. רבים המקרים, שהדאגה למחר פוגמת בסיכוי שלנו ליהנות מההווה. אם כן – 'אַל תֵּצַר צָרַת מָחָר, כִּי לֹא תֵדַע מַה יֵּלֶד יוֹם'.
המשך הפרק הוא מעין חד-גדיא. בן סירא מתחיל בהשוואות משקלות של חומרים, והוא מגלה, כי הסובין קל מכולם. האמת, הסובין הוא גם חומר זול למדי, וכך קושרים אנו את המושג 'קל' המדבר על משקלו של חומר עם המשמעות האחרת של קל – 'קל ערך'. וכך נמשכת השלשלת:
'וְקַל מְסֻבִּין, חָתָן הַדָּר בְּבֵית חָמָיו'. אין ספק, שמגורי חתן צעיר בבית אבי כלתו הם פתרון קל למדי למצוקות הפרנסה של הזוג הצעיר. אבל כמה זמן ראוי למשוך את הפתרון הקל הזה? מתי יקח החתן את החיים ברצינות, ולא יקל ראש בצורך שלו לעמוד על רגליו כלכלית? והנה מתחבר המושג 'קל' גם עם 'נקלה'. אין זה מכובד לנצל את משפחת הכלה לאורך תקופה ממושכת.
ומה 'קל' או 'נקלה' מזה? אורח המכניס אורח. אם הוזמנת להתארח בביתו של פלוני, והפתעת אותו, כשבאת מלווה בחבר – אין קל מזה! בעל הבית ירגיש מאד לא נעים, ויכניס גם את חברך לביתו, וכך יזכה גם אורחו של האורח באירוח 'קל'. וכמו החתן, המתמהמה ואינו עוזב את בית חמיו, ובזאת גורם למארח שלו אי נעימות גדלה והולכת, כך גם המארח, שאורחו הביא עמו עוד אורח, ירגיש שהצפרדע שבלע הולכת וגדלה בתוך בטנו. האם יבוא פיצוץ לבסוף? מה שנראה קל בתחילה הפך ברבות הימים לנקלה.
גם החתן וגם האורח היו צריכים לחשוב מחשבה נוספת לפני שבחרו בפתרון הקל לכאורה של הטלת נטל האירוח על מי שלא תכנן לארח ברוחב לב תקופה כה ארוכה או שני אורחים במקום אחד.
'מֵשִׁיב דָבָר בְּטֶרֶם יִשְׁמָע' מכוון אליך, החושב, שקל יותר להתעלם מדברי הזולת, ולהשיב לו דברים עוד בטרם סיים את דבריו אליך. זה אמנם קל עבורך, שכן אינך צריך להתמודד עם תוכן דבריו, מה שעלול אפילו לגרום לך לשנות דעתך. התנהגות מטופשת כזאת מפגינים אנשי ציבור רבים, המוזמנים לפאנל ברדיו או בטלויזיה, והם מדברים ביחד עם מי שמנסים לומר להם משהו, כשהם רואים במרחב הזמן של התכנית מין טריטוריה שיש לכבוש. זה קל, אבל גם נקלה, ולעתים זה מסתיים בקללות.
הפרק מסתיים במשפט תמוה: 'הָיְתָה לְפָנָיו גַחֶלֶת, נָפַח בָּה וּבָעֲרָה. רָקַק בָּהּ וְכָבְתָה, וּשְׁנֵיהֶם מִפִּיךָ הֵם'. המשפט הזה הוא מעין משל, הרוצה לומר לנו דבר מה על מה שאנו מוציאים מפינו. כל כך קל לדבר ולדבר, אבל האם חשבנו מתי דברינו מפיחים בערה, ומתי דברים דומים למדי מכבים אותה? האם חשבנו מה אנו רוצים להשיג בדברינו?
אם כן – החד-גדיא של בן סירא דומה בכוונתו למה שנאמר מאוחר יותר בפיוט 'לכה דודי': 'סוף מעשה במחשבה תחילה', אבל הוא אומר לנו יותר: לפעמים אתה משקיע פחות חשיבה מן הראוי במעשיך, שכן אתה בוחר בדרך הקלה – להחליט על פי הנימוק הראשון העולה בדעתך. אתה מקל ראש ביכולת שלך לקבל החלטה יותר מושכלת, שתועיל יותר גם לך וגם לזולתך.
נחזור לתחילת הפרק. האם הדאגה למחר גם היא שייכת לקטגוריה זו, של מחשבות, המפעילות אותך מהר מדי, לפני שתשקיע עוד רגע להעלאת שיקולים נוספים? אולי כן. כשאתה נותן לדאגות להשתלט עליך, אתה מתעלם מכך, שהתגשמות אותן צרות, מפניהן אתה דואג, אינה מובטחת, וכי ישנם סיכויים, שדאגתך מיותרת. האם באמת שקלת סיכויים מול סיכונים? האם הסיכונים אינם מאפילים אצלך על הסיכויים? אחת הדוגמאות המוכרות לדילמה זו היא החשש של איש להציע לאישה, אותה הוא מחבב, ידידות אינטימית יותר. החשש הוא מפני סירובה להצעה. חשש זה מקפיא את האיש מניסיונות התקרבות, וכך הוא מוותר על הסיכוי, שאולי הגברת תיעתר ברצון. אסוף מעט אומץ. נסה, ואולי תצליח, ואם היא תסרב לך – לפחות תדע, ותפסיק לדאוג...