אָדָם אֶחָד בָּא לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל בַּר רַבִּי, וְאָמַר לוֹ: רַבִּי, בָּעַלְתִּי, וְלֹא מָצָאתִי דָּם. אָמְרָה לוֹ הָאִשָּׁה הַנִּתְבַּעַת: רַבִּי, עֲדַיִן בְּתוּלָה אֲנִי. אָמַר לָהֶם: הָבִיאוּ לִי שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת, אַחַת בְּתוּלָה וְאַחַת בְּעוּלָה, לְצֹרֶךְ נִסָּיוֹן. הֵבִיאוּ לוֹ, וְהוֹשִׁיבָן עַל פִּי חָבִית שֶׁל יַיִן, וּמָצָא שֶׁהַבְּעוּלָה — הָיָה רֵיחָהּ שֶׁל הֶחָבִית נוֹדֵף מִפִּיהָ, וְהַבְּתוּלָה — אֵין רֵיחָהּ נוֹדֵף. לְאַחַר מִכֵּן הוֹשִׁיב אַף אֶת זוֹ הָאִשָּׁה, שֶׁטָּעֲנָה שֶׁהִיא בְּתוּלָה, וְלֹא הָיָה רֵיחָהּ נוֹדֵף. אָמַר לוֹ לַבַּעַל: מִסְתַּבֵּר שֶׁצּוֹדֶקֶת הִיא, וּבְתוּלָה הִיא. לֵךְ, זְכֵה בְּמִקָּחֲךָ!
וְשׁוֹאֲלִים: מֵאַחַר שֶׁיָּדַע רַבָּן גַּמְלִיאֵל דֶּרֶךְ זוֹ שֶׁל בְּדִיקָה, וּמַדּוּעַ לֹא בָּדַק מִיָּד אֶת הָאִשָּׁה, וְנִסָּה תְּחִלָּה בִּשְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת? וּמַסְבִּירִים: מָסֹרֶת הָיָה לוֹ מִשְּׁמִיעָה, וְאוּלָם מַעֲשֶׂה לֹא רָאָה, שֶׁהַדָּבָר אָמְנָם כֵּן הוּא, וְסָבַר שֶׁמָּא לֹא בָּרוּר לוֹ בְּפִרְטֵי הַדָּבָר יָפֶה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַבְחִין הֵיטֵב בִּבְדִיקָה זוֹ, וְאֵין זוֹ דֶּרֶךְ אֶרֶץ לְזַלְזֵל בִּבְנוֹת יִשְׂרָאֵל וּלְהוֹשִׁיבָן כָּךְ, וְכֵיוָן שֶׁנִּסָּה וְרָאָה, שֶׁהַבְּדִיקָה עוֹלָה יָפֶה — בָּדַק בְּאֹפֶן זֶה אַף אֶת הָאִשָּׁה הַהִיא.
בבלי כתובות
היה מי שאמר, כי דורנו הוא דור של גמדים, הניצבים על כתפי ענקי הדורות הקודמים. כמו כל פתגם, גם פתגם זה אינו נכון תמיד.
אם התלמוד מספר את הסיפור הזה, הרי שהוא מבקש לשבח את רבן גמליאל בר רבי, בנו של רבי יהודה הנשיא (או נינו, שגם הוא היה קרוי בשם זה), על חכמתו בפתרון בעיה כאובה, שהגיעה אל בית הדין שלו.
יהודי נשא אישה, ובליל הכלולות, עם קיום המפגש המיני הראשון, נחרד לגלות, כי אין דם הבתולין מופיע. הוא מגיע אל בית הדין כדי לקבל הנחייה מה לעשות, שכן, לדעתו, הכלה לא היתה בתולה, כלומר הנישואין הושגו במרמה. אם נכון הדבר, והאישה קיימה יחסי מין לפני אותם נישואין, משמעות הדבר חמורה. במקורות שונים מוזכרות תוצאות שונות של הדבר, מביטול ההתחייבות הכספית של החתן לכלה בכתובה ועד לגירושי האישה, ואפילו נגד רצונה.
בסיפורנו אין מציינים מה היה מתרחש, לו היתה האישה נמצאת לא בתולה, פרט לאמירתו של הדיין: 'לֵךְ, זְכֵה בְּמִקָּחֲךָ!', משמע הנישואין כשרים. מה היה עושה רבן גמליאל לו היה משתכנע, שהכלה לא היתה בתולה בערב נישואיה? אפשר רק לנחש.
יכולה אישה להגיע אל ליל הכלולות כשהיא בתולה, ולמרות זאת אין דם בתולין מופיע בעת הביאה הראשונה, והסיבות היו כבר מוכרות בתקופת התלמוד: או שהנערה נפגעה בילדותה ממשהו, שקרע את קרום בתוליה, או שכמו נשים נוספות במשפחתה – הפתח רחב דיו, או שהקרום ניתק ללא דימום. כל מה שיכולה הכלה להעיד הוא שמעולם לא קיימה יחסי מין. החתן המתוסכל חושד, שהיא משקרת, וכך מובא העניין הרגיש כל כך לבית הדין.
היות וליל הכלולות כבר מאחוריו, והחתן סבור, לכאורה, כי היה כבר 'בפנים', עדיין ניתן לפתור את המבוכה על ידי בדיקת קרום הבתולין. יתכן שהכלה עדיין בתולה, והחתן פשוט לא ידע מה לעשות... מסיבה לא ברורה אין רבן גמליאל פונה אל מה שהיה מקובל מזה דורות, אל בדיקת הבתולין. בעזרת מומחים (קרוב לודאי מומחות) לעניין היתה מתבצעת, פשוט מאד, בדיקה של פתח הנרתיק, בדיקה המאפשרת, בעין בלתי מזוינת במיקרוסקופ, לדעת את מצב הקרום. בדיקה זו תניב תוצאה חד-משמעית רק אם הקרום יימצא שלם, שאם לא – אנו חוזרים לנקודת ההתחלה.
במקום לפנות לטכניקה המקובלת, מפגין רבן גמליאל יצירתיות. הוא שמע על מבחן חבית היין, והוא מפעיל את הטריק הזה על הכלה המסכנה. מהו אותו הליך, המעיד על בתולי הכלה? מושיבים את האישה על חבית יין, ואם ריח היין חודר דרך הפתח התחתון ועולה במעלה גופה אל פיה, סימן שהפתח פתוח! מוזר שכבר בימים רחוקים אלה לא למדו, ואפילו מהניסיון בלבד, כי גם אישה, שנישאה שלוש פעמים וילדה תריסר בנים ובנות, תעבור את הטסט הזה בהצלחה מזהרת. האם לא ידע רבן גמליאל את העובדה המדעית הזאת? אני רוצה להניח שהוא ידע עד כמה מטופש ההליך הזה. אם כן, אולי רצה השופט לאפשר לה, לכלה המסכנה, לקבל זיכוי ולשוב בשמחה אל החתן שלה?
אבל כאן מסתבכים חז"ל, והם מוסיפים לסיפור פרט, שמקלקל את התיאוריה שלי: רבן גמליאל לא ידע אם ההליך המדעי, עליו למד מפי השמועה בלבד, אכן אפקטיבי, והוא החליט להפעיל אותו על שתי שפחות תחילה. אחת היתה ידועה כבתולה, והשניה כבעולה. ההליך הוכיח את עצמו כאמין, וריח היין עלה מפיה של השפחה הבעולה, בעוד שהשפחה הבתולה, כקבוצת ביקורת, לא הפיקה כל ריח יין מפיה.
שבח והלל לרבן גמליאל, שגם לא סמך על השמועה, וגם ניסה למנוע בושה מיותרת מהכלה (על חשבון השפחות, כמובן). חז"ל מצטיירים על פי הסיפור הזה גם כמלקטי 'בובע מעיישעס' וגם כמייצגי הצד הפחות סימפטי של יחס התרבות היהודית לנשים באותם הזמנים.
נשוב אל הסיפור, למצוא בו עוד משהו קטן. מה אומר רבן גמליאל לחתן הבלתי מרוצה? 'לֵךְ, זְכֵה בְּמִקָּחֲךָ!'. לרגע אחד הוא אינו חושב להעיר לו, לחתן : א) הוא לא הביא בחשבון אפשרות מוכרת של איבוד בתולין ללא מגע מיני. ב) שיתכן שהוא חשב שהוא קיים במלואה את מצוות הביאה, אבל למעשה אין לו מושג ירוק בעניינים אלה. ו-ג) שאם אוהב הוא באמת את הכלה שלו, ראוי היה שלא יתחיל את חיי הנישואין שלו ביוזמה המשפילה ומביכה את אשתו.