כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא. אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים, שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת. (קהלת א')
"כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם" - כֹּל חָכְמָתוֹ שֶׁל אָדָם אֵינָהּ אֶלָּא בַּלֵּב. "וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא" - וְהַלֵּב אֵינוֹ מִתְמַלֵּא לְעוֹלָם. תֹּאמַר שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁאָדָם מוֹצִיא חָכְמָתוֹ מִלִּבּוֹ, שׁוּב אֵינָהּ חוֹזֶרֶת עָלָיו לְעוֹלָם.
תַּלְמוּד לוֹמַר: "שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת".
דָּבָר אַחֵר:
"כֹּל הַנְּחָלִים" - כֹּל הַתּוֹרָה שֶׁאָדָם לוֹמֵד אֵינָהּ אֶלָּא בַּלֵּב. "וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא" - וְהַלֵּב אֵינֶנּוּ מָלֵא, לֹא הַנֶּפֶשׁ שְׂבֵעָה לְעוֹלָם. שֶׁנֶּאֱמַר: "וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא" (קהלת ו'). תֹּאמַר: שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁאָדָם מוֹצִיא אֶת תַּלְמוּדוֹ לְאַחֵר, שׁוּב אֵינָהּ חוֹזֶרֶת עָלָיו. תַּלְמוּד לוֹמַר: "שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת". דִּכְתִיב: (דְּבָרִים ו') "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ".
(ילקוט שמעוני)
אפשר להסתפק בתחושת הפליאה על הקסם של הטבע – הנחלים זורמים אל הים, אך הים אינו מתמלא, אינו עולה על גדותיו. פליאה זו באה על סיפוקה בתשובות המדע אודות מחזור המים בטבע, המסבירות כיצד מי הים מתאדים, הופכים לעננים, מורידים גשם על האדמה, ממלאים את הנחלים, המובילים את אותם המים שוב אל הים.
אבל חז"ל יודעים לקרוא בקהלת, והם מבינים, שהנחלים והים אינם אלא סמל למשהו אחר, מופשט יותר. חכמים שונים, ששמותיהם אינם מצוינים במדרש, מפרשים בדרך שונה את האמירה הזאת.
האחד מציע, שמי הנחלים הם סמל לחוכמה, וזו זורמת ומגיעה אל הלב, והלב אינו מתמלא לעולם, שכן יש לו קיבולת אינסופית לחכמה. ובנוסף לכך, חכמת הלב, משיוצאת היא להיטיב עם משהו או עם מישהו בחוץ, תמיד שבה אל הלב, או, לאמיתו של דבר, לעולם אינה עוזבת אותו, גם כשהיא יוצאת החוצה להעניק מטובה לעולם.
חכם אחר מציע, שדברי התורה הם מי הנחלים, ואלה זורמים אל הלב, ואפשר לומר גם שהם זורמים אל הנפש, וזו יכולה לקלוט עוד ועוד דברי תורה, שכן על פי פסוק אחר של קהלת אין הנפש מתמלאת לעולם, כלומר היא יכולה לקלוט עוד ועוד, ולעולם לא תשבע מללמוד עוד תורה.
אותו פסוק מספר דברים, "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ", מקבל כעת משמעות נוספת, כשהלב מתואר ככלי קיבול, ואת 'הדברים האלה', הם דברי התורה, על האדם לשים על לבו, או בתוך לבו.
נוסיף כאן עוד פירוש לדברי קהלת, פירוש שאינו מצוי במדרש: מי הנחלים הם, על פי הפירוש שלי, כל התוצרים של החשיבה האנושית, המעשירים את התרבות, והנאגרים במוחות האנשים, בספרי הספריות הגדולות, וכיום הם הולכים וזורמים אל עננים וירטואליים, שלעולם אינם שבעים מלקלוט עוד. כל בן אנוש, שהגה ויצר משהו חדש בתחום הרוח, המדע, האמונה או האמנות, זכה להעלות אל הענן הזה את יצירות רוחו, ומאגר ענק זה, המבטא את הישגי האנושות בכל הזמנים, יישאר אחריו עוד דורות רבים אחרי שהוא כבר לא יהיה בחיים. ואם קהלת הפסימי ראה בעיקר את המחזוריות של הטבע מול הבל חייו החולפים של האדם, בא בן אנוש קטן מהמאה העשרים ואחת, ממחזר את דבריו, ומפיק מהם משהו חדש.
הצעה פרשנית זו אינה נקייה מפגמים. היא אינה מתייחסת לאפשרות, שהים הזה יתרוקן, אם איש לא ישאב ממנו מים חיים, אם האנושות תמצא את כל המצבור הזה לא רלוונטי לחייה, ואף אחד לא יטרח למיין, לסנן, להעדיף, לפרש וליצור מכל האוסף הענק הזה משהו חדש ומועיל.