"לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד. יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה" (תהלים כ'). זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תְּהִלִּים צא טו): "יִקְרָאֵנִי, וְאֶעֱנֵהוּ". אָמַר הקב"ה: בְּשָׁעָה שֶׁמַּגַּעַת צָרָה לְיִשְׂרָאֵל, וּמְבַקְּשִׁין אוֹתִי, וְהֵן מִשְׁתַּתְּפִין בִּכְבוֹדִי, כְּבוֹדִי עִמָּהֶן. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אֲנִי עוֹנֶה אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "יִקְרָאֵנִי, וְאֶעֱנֵהוּ". לָמָּה עִמּוֹ אָנֹכִי בְּצָרָה? אָמַר ר' יוּדָן: [מָשָׁל] לְאִשָּׁה, שֶׁהִיא עִם אִמָּהּ בְּכַעַס. עָלְתָה אִמָּהּ לְמַעְלָה. וּבִשְׁעַת לֵדָתָהּ הָיְתָה (הָאִשָּׁה) מְצַוַּחַת מִלְּמַטָּה, וְאִמָּהּ שׁוֹמַעַת קוֹלָהּ מִלְמַעְלָה, וְצוֹוַחַת גַּם הִיא כְּנֶגְדָּהּ. וְהָיוּ הַשְּׁכֵנוֹת אוֹמְרוֹת לָהּ: מָה טִיבֵךְ? וְכִי אֶת יוֹלֶדֶת עִמָּהּ? אָמְרָה לָהֶן: בִּתִּי יוֹלֶדֶת בְּצַעַר. אַף עַל פִּי שֶׁהִכְעִיסָה אוֹתִי, אֵינִי יְכוֹלָה לִסְבֹּל צִוְחָתָהּ, וַאֲנִי צוֹוַחַת עִמָּהּ, לְפִי שֶׁצָּרַת בִּתִּי שֶׁלִּי הִיא. כָּךְ, כְּשֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נָתַן (אֱלֹהִים) קוֹל בִּבְכִי וִילָלָה בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (יְשַׁעְיָה כב יב): "וַיִּקְרָא ה' אֱלֹקִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד". אָמְרוּ לְפָנָיו מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ דְּבָרִים הַלָּלוּ לְפָנֶיךָ? וַהֲלֹא כְּתִיב (דִּבְרֵי הַיָּמִים-א טז כז): "הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו" וְגוֹ'. אָמַר לָהֶן: בֵּיתִי חָרֵב, וּבָנַי מְסוּרֵין בְּקוֹלָרִין, וַאֲנִי מְצַעֵר וּמֵצֵר, וְלֹא כָּךְ כָּתַבְתִּי לָהֶן (תְּהִלִּים צא טו): "עִמּוֹ אָנֹכִי בְּצָרָה"?
מדרש תהלים
לו היינו בטוחים, שבכל פעם שלנו יהיו צרות, נקרא לאלוהים, והוא יענה, וגם יהיה עמנו, היה נהדר. המזמור הזה מתלבט בשאלה, אם אפשר לסמוך על כך, ומדוע.
את ההסבר לשאלת המדוע מספק הקב"ה בכבודו ובעצמו. בני ישראל משתתפים בכבודו, ועל כן כבודו עמהם. הסבר זה מתעלם מכל הפעמים שאנו מזייפים, ולא משתתפים בכבודו של הקב"ה. אם כן, מתבקש הסבר נוסף, והוא ניתן בצורת משל.
אלוהים הוא עבורנו כמו אֵם לבתה. גם אם היתה הבת עם אמה בכעס, ועשתה לה בושות – אמא נשארת אמא. ואפילו אִם הָאֵם כבר סיימה את חייה עלי אדמות, והיא בַּשָּׁמַיִם, כמו אלוהים – עדיין יש בה אמפתיה כלפי סבלה של בתה. כשמגיע הרגע הקשה של הלידה, והבת סובלת ומצווחת מכאב, גם סבלה של האם מרקיע שחקים, והיא צווחת עמה – הבת למטה, והאם למעלה.
כך הוא אלוהים עבורנו. למרות שאת הצרות שלנו הביא הוא עצמו עלינו, ולמרות שצרות אלה היו עונש על חטאינו, משחרב בית המקדש, משתתף האל בסבלנו, והוא נותן קולו בבכי וביללה.
אם כן, אין פלא, שהצרות שלנו, שהן תוצאה של כעס הקב"ה עלינו, בהחלט מעניינות אותו, והוא אינו יכול שלא להיות מעורב ואכפתי מאד. מָשָׁל אחר היה יכול לספר על אב, המעניש את בנו בצדק, אך סובל מצרתו של הבן. האם זו אמפתיה בלבד? האם זה גם רגש אשמה? האם יש בזה גם חשש מכעסו של הבן שיופנה אליו? על זה אין לחז"ל מה לומר במדרש הזה.
גם מלאכי השרת אינם מבינים את המצב, והם אומרים לו, לקב"ה: 'תחילה אתה כועס עליהם, אחר אתה מעניש אותם, וכעת אתה מקונן ומתאבל? איפה ההוד וההדר (ז'בוטינסקי לא המציא את המושגים האלה) המפורסמים שלך? אתה זה שאמרו עליו "הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו, עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקוֹמוֹ'.
אני חושב על סיבה נוספת לאבלו של הקב"ה. המקדש שחרב היה המקום בו נהג העם להתכנס ולשבח את היושב במרומים, להעלות לו קרבנות ולהודות על כל חסדיו. גם אם זה היה לפעמים מעושה – קשה לו, לאל, לוותר על הצ'ופר הזה, כעת, כשהמקדש חרב...