"לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ" (תְּהִלִּים נ"א). לְמָה הָיָה דָּוִד דּוֹמֶה? לְמִי שֶׁנִּשְׁבַּר, וּבָא לוֹ אֵצֶל הָרוֹפֵא, וְהָיָה הָרוֹפֵא מִתָּמֵהַּ, וְאוֹמֵר לוֹ: מָה גְּדוֹלָה מַכָּתְךָ! צַר לִי עָלֶיךָ מְאֹד! אָמַר לוֹ אוֹתוֹ שֶׁנִּשְׁבַּר: אַתָּה צַר לְךָ עָלַי? לֹא בִּשְׁבִילִי נִשְׁבַּרְתִּי, אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַשָּׂכָר שֶׁלְּךָ! כָּךְ אָמַר (דָּוִד) להקב"ה: "לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי". כְּשֶׁאַתָּה אוֹמֵר לַפּוֹשְׁעִים: לָמָּה לֹא עֲשִׂיתֶם תְּשׁוּבָה? אִם תְּקַבְּלֵנִי, כָּל הַפּוֹשְׁעִים מַשְׁלִימִים לְךָ, וּמִסְתַּכְּלִין בִּי, וַאֲנִי הָעֵד וּמֵעִיד לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם, שֶׁאַתָּה מְקַבֵּל הַשָּׁבִים.
מדרש תהלים
כותרת מזמור נ"א מייחסת אותו לרגע הדרמטי של בוא נתן הנביא להוכיח את המלך דוד על חטאו בבת-שבע. על פי הסיפור במקרא זוהי אחת משעותיו הקשות ביותר של דוד, בה הוא מכה על חטא, ומבקש את סליחתו של האל. וכך כתוב בשמואל ב' י"ב:
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-נָתָן: חָטָאתִי לַיהוָה; וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד: גַּם יְהוָה הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ. לֹא תָמוּת, אֶפֶס, כִּי נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת אֹיְבֵי יְהוָה בַּדָּבָר הַזֶּה, גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת. וַיֵּלֶךְ נָתָן אֶל בֵּיתוֹ; וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת הַיֶּלֶד אֲשֶׁר יָלְדָה אֵשֶׁת אוּרִיָּה לְדָוִד, וַיֵּאָנַשׁ. וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת הָאֱלֹהִים בְּעַד הַנָּעַר; וַיָּצָם דָּוִד צוֹם, וּבָא וְלָן וְשָׁכַב אָרְצָה. וַיָּקֻמוּ זִקְנֵי בֵיתוֹ עָלָיו לַהֲקִימוֹ מִן הָאָרֶץ, וְלֹא אָבָה, וְלֹא בָרָא אִתָּם לָחֶם. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיָּמָת הַיָּלֶד.
ביטויי החרטה של דוד אינם מפורטים. מלבד דבריו - "חָטָאתִי לַיהוָה" – הוא מתפלל אל האלוהים בבקשה לחוס על התינוק החולה, הוא צם, ושוכב על הארץ.
משורר התהלים שם בפיו של דוד כמה פסוקי תפילה מעוררי תהיה, ואולי אפילו מביכים:
לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד, בְּבוֹא אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא, כַּאֲשֶׁר בָּא אֶל בַּת-שָׁבַע. חָנֵּנִי אֱלֹהִים כְּחַסְדֶּךָ, כְּרֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי. הַרְבֵּה כַּבְּסֵנִי מֵעֲווֹנִי, וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי. כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע, וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד. לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי, וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי, לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ, תִּזְכֶּה בְשָׁפְטֶךָ.
אצלנו היו קוראים לזה 'שיבוש הליכי משפט'. דוד מבקש מה' שימחק את גליון ההרשעות שלו, והוא מביא שני נימוקים: האחד – הוא מודע לפשעו. השני, המקומם – הזיכוי שלו יביא תהילה לשופט האלוהי.
אם היינו מעט סלחניים, ופירשנו את תפילת דוד כהתחנפות בלבד, בא המשל, ומבהיר לנו למה הכוונה, לאמיתו של דבר. וזה המשל:
אדם פצוע מגיע אל הרופא, וזה מביע את צערו על הפציעה, שאין לה מרפא. המטופל אומר לו לרופא, שהביקור שלו אצלו נועד, בראש ובראשונה, להיטיב עם הרופא. אם יצליח לרפאו – יתפרסם הדבר, והכל יבואו להתרפא אצלו. ברפואת שר"פ זה בהחלט יכול לעבוד! טפל בי היטב ככל יכולתך, ואני אספר לכולם איזה ניסים חוללת עלי!
המשל, כמו כל משל, אינו שיקוף מלא של הנמשל. החוטא אינו חולה או פצוע. מי שפגע במטופל הוא הרופא עצמו, כלומר אלוהים. מחילת עוונות מטעם היושב במרומים אינה תהליך ריפוי.
כיצד מקשרים חז"ל את פסוקי מזמור נ"א לרעיון המביך הזה?
"לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ" מתבאר על דרך הדרש כך: 'לְךָ' – משמעותו כאן היא 'עבורך, לטובתך'. 'לְמַעַן תִּצְדַּק' – משמעותו היא ששם ה' כשופט צדק יתפרסם ברבים, כי יָדַע גם להעניש בחומרה, וגם לסלוח לאחר מכן.
אנחנו נלך צעד אחד חצוף רחוק יותר, ונאמר: חטאתי כדי שתהיה לך ההזדמנות להוכיח לכל, כי שופט צודק אתה. מכאן ועד התרחקות מהירה מהמצב של "וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד", רק צעד אחד קטן. מי שסבור, כי חטאיו הם המאפשרים לאל להוכיח את צדקתו, אולי רק שוגה, אך בניסיונו לשכנע את האל לסלוח לו מהסיבות האלה – אין ספק שניתן להאשימו בשיבוש הליכי משפט.