"וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדוֹ אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר" - לָקַח מֹשֶׁה אֶת הַלּוּחוֹת וְהָיָה יוֹרֵד, וְהָיוּ הַכְּתוּבִים סוֹבְלִין אֶת עַצְמָן וְאֶת מֹשֶׁה עִמָּן, וּכְשֶׁרָאוּ אֶת הַתֻּפִּים וְאֶת הַמְּחוֹלוֹת וְאֶת הָעֵגֶל, בָּרְחוּ הַכְּתוּבִים וּפָרְחוּ מִן הַלּוּחוֹת, וְנִמְצְאוּ כְּבֵדִין עַל יְדֵי מֹשֶׁה, וְלֹא יָכוֹל מֹשֶׁה לִסְבֹּל אֶת עַצְמוֹ וְלֹא אֶת הַלּוּחוֹת, וְהִשְׁלִיכָן מִיָּדָיו, וְנִשְׁתַּבְּרוּ. שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְשַׁבֵּר אוֹתָן תַּחַת הָהָר"
פִּרְקֵי דר"א
"וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדוֹ" - כְּשֶׁרָאָה אֶת הָעֵגֶל, תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ, וְלֹא הָיָה בּוֹ כֹּחַ, וְהִשְׁלִיכָם רָחוֹק מִמֶּנּוּ קְצָת, שֶׁלֹּא יַזִּיק אֶת רַגְלָיו בְּנָפְלָם, כְּדֶרֶךְ כָּל מַשְׁלִיכֵי מַשּׂאוֹי כְּשֶׁאֵין בָּהֶם כֹּחַ לָשֵׂאת.
רשב"ם
וּמֵרֹב קִנְאַת מֹשֶׁה, שִׁבֵּר הַלּוּחוֹת, שֶׁהָיוּ בְּיָדָיו כְּמוֹ שְׁטַר עֵדוּת, וְהִנֵּה קָרַע שְׁטַר הַתְּנָאִים, וְזֶה הָיָה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל, כִּי כֵן כָּתוּב... וּכְבָר אָמַרְתִּי לְךָ בִּתְחִלַּת הַפָּרָשָׁה מִשֶּׁל בַּעַל נְעוּרִים, וְלוּחוֹת הַבְּרִית הֵם הַשְּׁטָר, וְקָרַע שְׁטַר הָעֵדוּת".
ר' אברהם אבן עזרא
מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ, וְיָשַׁב עַל בִּימָה, וְדָנוֹ וְחִיְּבוֹ, וְנָטַל אֶת הַקּוּלְמוֹס לַחְתֹּם גְּזַר דִּינוֹ. מֶה עָשָׂה סוֹנְקַתֶּדְרוֹ (היועץ שלו)? חָטַף אֶת הַקּוּלְמוֹס מִתּוֹךְ יָדוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, כְּדֵי לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, יָשַׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם בַּדִּין לְחַיְּבָם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ט, יד): "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם", וְלֹא עָשָׂה אֶלָּא בָּא לַחְתֹּם גְּזַר דִּינָן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב, יט(: "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם". מֶה עָשָׂה משֶׁה? נָטַל אֶת הַלּוּחוֹת מִתּוֹךְ יָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּדֵי לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ.
לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְשַׂר שֶׁשָּׁלַח לְקַדֵּשׁ אִשָּׁה עִם הַסַּרְסוּר. הָלַךְ וְקִלְקְלָה עִם אַחֵר. הַסַּרְסוּר שֶׁהָיָה נָקִי, מֶה עָשָׂה? נָטַל אֶת כְּתֻבָּתָהּ, מַה שֶּׁנָּתַן לוֹ הַשַֹּׂר לְקַדְשָׁהּ, וּקְרָעָהּ. אָמַר: מוּטָב שֶׁתִּדּוֹן כִּפְנוּיָה, וְלֹא כְּאֵשֶׁת אִישׁ. כָּךְ עָשָׂה משֶׁה. כֵּיוָן שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, נָטַל אֶת הַלּוּחוֹת וּשְׁבָרָן, כְּלוֹמַר שֶׁאִלּוּ הָיוּ רוֹאִין עָנְשָׁן, לֹא חָטָאוּ. וְעוֹד אָמַר משֶׁה: מוּטָב נִדּוֹנִין כְּשׁוֹגְגִין, וְאַל יְהוּ מְזִידִין. לָמָּה? שֶׁהָיָה כָּתוּב בַּלּוּחוֹת (שמות כ, ב): "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ", וְעָנְשׁוֹ אֶצְלוֹ, "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם", לְפִיכָךְ שָׁבַר אֶת הַלּוּחוֹת.
שמות רבה
כֵּיוָן שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, בִּקֵּשׁ הקב"ה לְחָטְפָן מִיָּדוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וְגָבְרָה יָדוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וַחֲטַפַן מִמֶּנּוּ. הוּא שֶׁהַכָּתוּב מְשַׁבְּחוֹ בַּסּוֹף, וְאוֹמֵר: "וּלְכָל הַיָּד הַחֲזָקָה"... רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵה בַּר אַבַּיֵּי: הַלּוּחוֹת הָיוּ מְבַקְּשִׁין לִפְרֹחַ, וְהָיָה מֹשֶׁה תּוֹפְשָׂן, דִּכְתִיב: "וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלּוּחוֹת". תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי נְחֶמְיָה: הַכְּתָב עַצְמוֹ פָּרַח. רַבִּי עֲזָרָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בֵּי רַבִּי סִימוֹן: הַלּוּחוֹת הָיוּ מַשּׂאוֹי אַרְבָּעִים סְאָה, וְהַכְּתָב סְבָלָן. כֵּיוָן שֶׁפָּרַח הַכְּתָב, כָּבְדוּ עַל יָדָיו שֶׁל מֹשֶׁה, וְנָפְלוּ וְנִשְׁתַּבְּרוּ.
תלמוד ירושלמי, תענית
מזלם של בני ישראל, שיש להם גם את אלוהים, וגם את משה. כשהאחד מתייאש מהעם החוטא, המרדן והמתלונן, האחר מרחם ומרגיע את העצבים של חברו. מעשה העגל ושבירת הלוחות בהמשכו הם שיאים של דרמה, שבה לרגע נראה כי הכל הולך להיחרב. חז"ל וחכמים מאוחרים יותר הרבו לעסוק בפרשה הזאת, ומהמדרשים שלפנינו נפיק כמה רעיונות, שלא כולם מסתדרים ביחד.
משה בן השמונים יורד מהר סיני ולוחות אבן בידיו. כובד הלוחות הקשה על הקשיש. כיצד נשאם כל הדרך במורד השביל? יש אומרים, כי אלוהים אחז בקצה אחד, כדי להקל על משה, שאחז בקצה השני, ויש אומרים, כי כל עוד היו האותיות של עשר הדברות על לוחות האבן, נשאו האותיות את הלוחות ועשאום קלי-משקל.
בדרכו מטה, עם התקרבו למחנה בני ישראל, רואה משה את העגל, והוא משליך את הלוחות מידיו ומשברם. איך זה קרה, ומדוע עשה זאת משה?
יש אומרים, כי משפרחו האותיות ונטשו את לוחות האבן, נעשו אלה כבדים מנשוא, ועל כן השליכם משה ממנו והלאה, שלא יפלו על רגליו, וכך נשברו. הנה לנו הסבר אחד לשבירת הלוחות, המסיר מִמֹּשֶׁה את האשמה של הענשת בני ישראל. אחרים אומרים, כי משראה משה את העגל, תשש כוחו, ומסיבה זו השליך את הלוחות.
אבן עזרא סבור שהיה זה בשל כעסו של משה על העם, והוא ממשיל את שבירת הלוחות לקריעת הכתובה, כאקט של גירושין או של ביטול הברית בין ה' לעם.
המדרש משמות רבה אומר ההפך: משה רצה בטובת העם. לוחות הברית בידי ה' היו כעין אסמכתא לברית בין האל לעמו, ואסמכתא זו מכילה גם את הסנקציות להפרת הברית. כדי למנוע מה' להעניש את ישראל, חטף משה את הלוחות מידיו של ה', ומשהצליח לגבור על הקב"ה, השליך את הלוחות ושברם, כדי להשמיד את המסמך המחייב.
המדרש השני משמות רבה מתוחכם עוד יותר. משה, הסרסור (או השליח) במשל, הדואג לעם, קורע את הכתובה, היא לוחות הברית בנמשל, כדי שהאשה (העם) תידון כפנויה ולא כנשואה, שכן אשה נשואה תיענש על ניאוף עונש כבד, על פי דין תורה.
שני המדרשים האלה רואים במשה את מי שמגן על העם מפני זעמו של ה'. הם הופכים על פניה את המשמעות של אקט שבירת הלוחות.