"וְאַבְרָהָם זָקֵן". עַל יְדֵי שֶׁבִּקֵּשׁ אַבְרָהָם אָבִינוּ עַל אַנְשֵׁי סְדוֹם, הִתְחִיל הַבָּרוּךְ הוּא מְשַׁבְּחוֹ: "יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם, הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ" (תְּהִלִּים מ"ה, ג'). אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: וּמַהוּ הַיֹּפִי יֵשׁ לִי? אֲנִי וּבְנֵי נִכְנָסִין לְעִיר, וְאֵין בֶּן אָדָם מַכִּיר בֵּין הָאָב לַבֵּן לְכַבֵּד אֶת הַזָּקֵן, לְפִי שֶׁהָיָה אָדָם חַי מֵאָה וּמָאתַיִם שָׁנָה וְלֹא הָיָה מַזְקִין. אָמַר אַבְרָהָם: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, צָרִיךְ אַתָּה לְהַפְרִישׁ בֵּין הָאָב לַבֵּן, בֵּין הַנַּעַר לַזָּקֵן, שֶׁיְּהֵא הַזָּקֵן מִתְכַּבֵּד. אָמַר לוֹ הַבָּרוּךְ הוּא: מִמְּךָ הִיא מַתְחֶלֶת. לָן בְּאוֹתָהּ הַלַּיְלָה, וְעָמַד בַּבֹּקֶר. כֵּיוָן שֶׁעָמַד בַּבֹּקֶר, רָאָה שְׂעַר רֹאשׁוֹ וּזְקָנוֹ לָבָן. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנִי, עֲשִׂיתָנִי דּוּגְמָא. אָמַר לוֹ: "עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה" (מִשְׁלֵי ט"ז, ל"א). הֱוִי "וְאַבְרָהָם זָקֵן".
מדרש ילמדנו (תנחומא)
הפסוק הפותח את פרק כ"ד בבראשית, הוא סיפור אליעזר, הנשלח לפדן ארם לחפש אשה ליצחק , אומר כך:
"וְאַבְרָהָ֣ם זָקֵ֔ן בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים, וַֽיהוָ֛ה בֵּרַ֥ךְ אֶת אַבְרָהָ֖ם בַּכֹּֽל".
לכאורה פסוק פשוט לפנינו. זו פתיחה מתאימה לסיפור מסעו של עבד אברהם. אברהם זקן, והוא מתחיל לדאוג לבנו, שעדיין לא נשא אשה, ולא העמיד בנים יורשים. ה' ברך את אברהם בכל (ואת מדרש 'בַּכֹּל' נשאיר לפעם אחרת), כך שהיה לו רכוש רב, ואברהם יכול היה לצייד את עבדו בשפע מתנות יקרות ערך, שתשמשנה כמוהר להשגת נערה ראויה מבית טוב.
אבל חז"ל לא יניחו לפסוק זה, ויסחטו ממנו עוד קצת רעיונות נחמדים. דוקא את הביטוי המעניין "בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים" הם מניחים בצד, אבל הם מבקשים להצביע על קשר בין "וְאַבְרָהָ֣ם זָקֵ֔ן" לבין "וַֽיהוָ֛ה בֵּרַ֥ךְ אֶת אַבְרָהָ֖ם בַּכֹּֽל". פה מדובר, לטענת המדרש, בברכה נוספת שברך ה' את אברהם – ברכת הזקנה.
עד אותו הרגע, כך אומר המדרש, היו בני אדם חיים חיים ארוכים בלי להזדקן פיסית. אלוהים רווה נחת מצדיקותו של אברהם, שעמד מולו וביקש רחמים על אנשי סדום. הוא מהלל אותו בפסוק ממשלי: "יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם, הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ". באומרו 'יָפְיָפִיתָ' אין הקב"ה מתכוון אלא לומר לו, לאברהם, שהוא עולה על בני דורו בזכות "שִׂפְתוֹתֶיך" – בזכות דברי הסנגוריה שלו על אנשי סדום. אך אברהם מבין את הדברים כפשוטם, והוא אומר לאלוהים, במילים שלנו: היופי שלי הוא מגרעת, באשר אין המראה הפיסי שלי מבחין ביני לבין בני יצחק, ובבואנו לעיר זרה, אין בני המקום מבחינים ביני לבינו.
כאן מתערב מדרש אחר, המספר, שאלוהים העניק ליצחק מראה זהה לזה של אברהם, כדי שהבריות לא ירננו, שהבן, שנולד לאברהם הישיש, הוא, למעשה, בנו של אב אחר. אם כן, על פי מדרש זה, קשה היה להבדיל בין האב לבן.
אלוהים נעתר לדברי אברהם, והוא מברך אותו ברכה נוספת, היא ברכת הזקנה. אברהם הולך לישון, וכשהוא קם בבוקר, והולך להסתרק מול המראה, הוא מגלה, ששער ראשו הלבין בן לילה.
אברהם מגיב, ואומר לאלוהים: 'רִבּוֹנִי, עֲשִׂיתָנִי דּוּגְמָא', ואלוהים משיב לו בפסוק ממשלי (יש לו פסוק לכל מצב): "עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה", פסוק האומר כי צבע שער השיבה הוא כעטרת, ככתר, לזקנים, והוא מעניק להם מראה מכובד.
היו ימים... פעם זקנים היו מכובדים בשל ניסיון החיים שצברו, ואילו כיום...