"אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ" (ירמיהו כ') -
שְׁנַיִם אָרְרוּ וְקִלְּלוּ יוֹם שֶׁנּוֹלְדוּ בָּהֶם: אִיּוֹב וְיִרְמְיָה.
אִיּוֹב אָמַר: "יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ" (איוב ג').
וְיִרְמְיָה אָמַר: אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ.
אָמַר יִרְמְיָה: אֹמַר לָכֶם לְמָה אֲנִי דּוֹמֶה? לְכֹהֵן שֶׁעָלָה גּוֹרָלוֹ לְהַשְׁקוֹת מַיִם הַמָּרִים, וְקֵרְבוּ הָאִשָּׁה אֶצְלוֹ, וּפָרַע אֶת רֹאשָׁהּ, וּפִרְסֵם שַׂעֲרָה. נָטַל הַכּוֹס לְהַשְׁקוֹתָהּ, נִסְתַּכֵּל בָּהּ, וְרָאָה שֶׁהִיא אִמּוֹ. הִתְחִיל צוֹוֵחַ וְאָמַר: אוֹי לִי אִמִּי, שֶׁהָיִיתִי מִשְׁתַּדֵּל לְכַבְּדֵךְ וַהֲרֵינִי מְבַזֵּךְ.
כָּךְ הָיָה יִרְמְיָה אוֹמֵר: אוֹי לִי עָלַיִךְ, אִמָּא צִיּוֹן, שֶׁהָיִיתִי סָבוּר לִהְיוֹת מִתְנַבֵּא עָלַיִךְ דְּבָרִים טוֹבִים וְנִחוּמִים, וַהֲרֵינִי מִתְנַבֵּא עָלַיִךְ דִּבְרֵי פּוּרְעָנוּת.
(ילקוט שמעוני)
ירמיהו הוא בן למשפחת כוהנים. אין פלא, שהאסוציאציות העולות בראשו בעת שהוא מקונן על גורלה הקרוב של ירושלים, הן מהתחום המוכר לו.
הדימוי של ציון כאמא נפוץ מאד בדברי הנביאים. לעתים, וגם זה אצל ירמיהו, מזוהה ציון עם אחת האמהות האולטימטיביות של המקרא, עם רחל המבכה על בניה, בני ציון. כאן, במדרש זה, לוקח ירמיהו את הדימוי הזה ומעצימו על ידי שהוא מזהה את ציון עם האמא הפרטית שלו. בדברי הנבואה הקשים שלו מוקיע ירמיהו את חטאי ציון, ועם זאת הזדהותו עם העם החוטא והעתיד לסבול היא טוטאלית.
רוצה היה ירמיהו לכבד את עמו כבן האמור למכבד את אמו, והנה הוא מוצא עצמו נאלץ לבזות אותו, דבר הקשה עליו מאד.
וכך מדמה ירמיהו את נבואות הזעם והחורבן שלו למצבו המביך של כוהן, המתבקש לערוך את טקס הסוטה לאישה, ובאמצע הטקס, לאחר שקרבו אליו את האישה, פרע את ראשה ו'פרסמו', כלומר הציגו בדרך משפילה מול הציבור, נטל את הכוס של המים המאררים וביקש להשקותה, ולפתע נתברר לו כי אמו היא זו, העומדת מולו.
דימוי זה של הענשת העם בדרך, המזכירה את טקס האישה הסוטה, מופיע בדרך מרומזת כבר בספר שמות פרק ל"ב, בו מסופר על תגובת משה למעשה העגל.
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת, וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר. וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ, וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ, וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק, וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
מה שעושה משה לבני ישראל, אשר סטו מדרך ה' ועבדו את עגל הזהב, דומה מאד לטקס הסוטה, בהבדל קטן – זה אינו מבחן לתומתם של בני ישראל, כי אם שלב ראשון בעונש הנקמני על בגידת העם, שלא היתה זקוקה להוכחה, שלב שהקדים את הטבח שביצעו בני שבט לוי בעם ישראל במצוות משה.
בין כל ההגיגים שנוצרו ונכתבו על טקס האישה הסוטה יש לתת מקום של כבוד למדרש זה, שבו אנו קוראים על רגשותיו של הכוהן, הנאלץ לערוך טקס כל כך משפיל ומבזה לאישה, שיכולה היתה להיות אמו שלו.