כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ רַבָּן גַּמְלִיאֵל לִכְזִיב, בָּא אֶחָד לִשְׁאֹל עַל נִדְרוֹ. אָמַר לְזֶה שֶׁעִמּוֹ (לר' אִלְעַאי): כְּלוּם שָׁתִינוּ רְבִיעִית יַיִן הָאִיטַלְקִי קֹדֶם לָכֵן? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, יְטַיֵּל אַחֲרֵינוּ, עַד שֶׁיָּפִיג יֵינֵנוּ, וְאַחַר כָּךְ נוּכַל לַעֲסֹק בְּעִנְיָנוֹ.
וְטִיֵּל אוֹתוֹ אָדָם אַחֲרֵיהֶן שְׁלֹשָׁה מִילִין, עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְסֻלָּמָהּ שֶׁל צֹר. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְסֻלָּמָא שֶׁל צוּר, יָרַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל מִן הַחֲמוֹר, וְנִתְעַטֵּף בְּטַלִּיתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂים, שֶׁיְּהֵא הַדַּיָּן בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה בִּשְׁעַת הַדִּין, וְיָשַׁב, וְהִתִּיר לוֹ נִדְרוֹ.
הַרְבֵּה דְּבָרִים שֶׁל הֲלָכָה לָמַדְנוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. לָמַדְנוּ, שֶׁרְבִיעִית יַיִן הָאִיטַלְקִי מְשַׁכֵּר, וְלָמַדְנוּ מִכָּאן, כִּי שִׁכּוֹר אֶל יוֹרֶה, וְלָמַדְנוּ, שֶׁדֶּרֶךְ מְפִיגָה אֶת הַיַּיִן, וְלָמַדְנוּ שֶׁאֵין מְפֵרִין נְדָרִים, לֹא כְּשֶׁהַמֵּפֵר רָכוּב, וְלֹא מְהַלֵּךְ, וְלֹא עוֹמֵד, אֶלָּא יוֹשֵׁב.
מִכָּל מָקוֹם שָׁנִינוּ כָּאן, שֶׁהִצְרִיךְ רַבָּן גַּמְלִיאֵל הִלּוּךְ שֶׁל שְׁלֹשָׁה מִילִין כְּדֵי לְהִתְפַּכֵּחַ מֵהַיַּיִן! וּמְשִׁיבִים: אֵין זוֹ סְתִירָה, שֶׁשּׁוֹנֶה יַיִן הָאִיטַלְקִי, שֶׁהוּא מְשַׁכֵּר בְּיוֹתֵר, וְצָרִיךְ דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה יוֹתֵר כְּדֵי לַהֲפִיגוֹ...
וּלְפִרְטֵי הַמַּעֲשֶׂה מוֹסִיפִים וְשׁוֹאֲלִים: וְכִי כֵן הוּא, שֶׁחַיָּב הָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל לָרֶדֶת מֵהַחֲמוֹר כְּדֵי לְהַתִּיר אֶת הַנֵּדֶר?! וְהָרֵי אָמַר רַב נַחְמָן: מְפֵרִין נְדָרִים בֵּין מְהַלֵּךְ, בֵּין עוֹמֵד, וּבֵין רָכוּב! וּמַדּוּעַ אִם כֵּן, יָרַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל מֵחֲמוֹרוֹ?
וּמְשִׁיבִים: מַחֲלֹקֶת תַּנָּאִים הִיא, שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר: פּוֹתְחִין (אֶת הַתָּרַת הַנֵּדֶר) בַּחֲרָטָה, שֶׁאֵין לְחַפֵּשׂ לְהַתָּרַת הַנֵּדֶר טַעַם מְיֻחָד לְהַתִּירוֹ, וְדַי כְּשֶׁאוֹמַר, שֶׁהוּא מִתְחָרֵט עַל הַנֵּדֶר שֶׁנָּדַר. וּדְבַר זֶה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּקַלּוּת, אַף בַּעֲמִידָה, בִּרְכִיבָה וּבַהֲלִיכָה.
וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר: אֵין פּוֹתְחִין בַּחֲרָטָה, אֶלָּא יֵשׁ לִמְצֹא "פֶּתַח" — טַעַם הֶתֵּר מְיֻחָד לְנֶדֶר זֶה, וְהַדָּבָר דּוֹרֵשׁ עִיּוּן מְרֻבָּה, וּלְצֹרֶךְ זֶה צָרִיךְ יִשּׁוּב הַדַּעַת, שֶׁאֵינֶנּוּ קַיָּם אֶלָּא בִּישִׁיבָה.
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר ר' יוֹחָנָן: מָה פֶּתַח הֶתֵּר מָצָא רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְאוֹתוֹ אָדָם, שֶׁאָמַר לוֹ עַל הַכָּתוּב "יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב, וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא" (מִשְׁלֵי יב, יח), וְהִסְבִּיר לוֹ: כָּל הַבּוֹטֶה (הַמְבַטֵּא) דִּבְרֵי נָדָר, רָאוּי לְדָקְרוֹ בְּחֶרֶב, שֶׁמָּא לֹא יְקַיְּמוֹ, וּלְכָךְ מִלְּכַתְּחִלָּה אֵין רָאוּי כְּלָל לְאָדָם לִנְדֹּר נָדָר. וְאַף אַתָּה, אִלּוּ הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁכָּל הַנּוֹדֵר מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, הַאִם הָיִיתָ נוֹדֵר? אֶלָּא שֶׁלְּשׁוֹן חֲכָמִים מְרַפֵּא, שֶׁאִם מַתִּירִים לוֹ חֲכָמִים, הֲרֵי הֵם מַפְקִיעִים אֶת הַנֵּדֶר מֵעִקָּרוֹ, וּכְאִלּוּ לֹא נָדָר.
בבלי עירובין עפ"י שטיינזלץ
לפנינו סיפור מעשה, שחז"ל רואים בו מופת לעיצוב הלכה. סיפורו של רבן גמליאל עוסק בהתרת נדר, עניין רציני ביותר. סיפור המעשה אינו מתרחש במקום מושבו הקבוע של רבן גמליאל, כי אם באחד ממסעותיו צפונה, בכזיב (בגליל המערבי, בשפכו של נחל כזיב, במקום הכפר הערבי אכזיב). פוגש בו יהודי, המבקש את עזרתו בהתרת נדר. כמה דברים מעכבים את ההיענות לבקשת האיש: יש לשקול ביסודיות את המקרה לפני שמחליטים; אין לעשות זאת תוך כדי מסע, בהליכה או ברכיבה, ואפילו לא בעמידה; יש להימצא במצב של צלילות דעת. רבן גמליאל נועץ בחברו, ר' אלעאי. לפני זמן מה הם שתו יין, ורבן גמליאל אינו רוצה לדון בעניין הנדר כשהוא מבוסם. היין ששתו השניים הוא יין איטלקי, שככל הנראה השפעתו המשכרת ארוכת-טווח היא. עליהם להמתין עד שתפוג השפעת היין, ובינתיים הם ממשיכים בדרכם צפונה, כשעל פי הצעתו של רבן גמליאל, האיש מצטרף אליהם בהמתנה לרגע המתאים לקבלת מבוקשו.
החבורה עוברת שלושה מילין, ומגיעה לסולמה של צור, הלא היא ראש הנקרה של ימינו. אדי היין הטוב כבר התפוגגו. רבן גמליאל יורד מחמורו ומתיישב, כשהוא לבוש בטלית, כמו בתפילה, ומתיר את הנדר. לבישת הטלית נועדה, כך מספרת האגדה, כדי שיהיה רבן גמליאל שרוי ביראה וברצינות, כמו בשעת התפילה.
עד כאן הסיפור. חז"ל ממשיכים וממצים ממנו שרשרת של מסקנות, שחלקן תהפוכנה להלכות:
'רְבִיעִית יַיִן הָאִיטַלְקִי מְשַׁכֵּר', כלומר, יש להיזהר ביין הזה, שהוא חזק בהשפעתו.
'שִׁכּוֹר אֶל יוֹרֶה' – זו ממש הלכה. אין לשבת בדין רציני כזה תחת השפעת יין.
'דֶּרֶךְ מְפִיגָה אֶת הַיַּיִן' – ודרך שלושה מילין מפיגה השפעת יין איטלקי.
'אֵין מְפֵרִין נְדָרִים, לֹא כְּשֶׁהַמֵּפֵר רָכוּב, וְלֹא מְהַלֵּךְ, וְלֹא עוֹמֵד, אֶלָּא יוֹשֵׁב' – וגם זו הלכה.
סופו של המדרש הוא דיון מעניין בין חכמים מתי רשאי חכם להתיר נדרו של אדם. גישה אחת אומרת, כי אם האדם מביע חרטה על שנדר את הנדר – די בזה כדי להתיר את נדרו. גישה אחרת אומרת, כי עצם מודעותו של אדם לכך, שלא היה צריך להתחייב למשהו, שאולי לא יוכל לקיים – היא ה'פתח' להתרת הנדר. ההבדל בין שתי הגישות אינו גדול. בין חכמי המשנה והתלמוד קיימת הסכמה רחבה למדי, שעדיף לא לנדור נדרים בכלל, אלא אם נדרת – אתה בבעיה, ועם הבעיה הזאת יש לגשת אל חכם, שייכנס בעובי הקורה, יעמיד אותך על חומרת העניין, ולבסוף – יתיר את הנדר.