מִקִּרְיַת אַרְבַּע עַד חָרָן מַהֲלַךְ שִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם, ובג' שָׁעוֹת בָּא הָעֶבֶד לְחָרָן, וְהָיָה הָעֶבֶד תָּמֵהַּ בְּלִבּוֹ, וְאָמַר: הַיּוֹם יָצָאתִי, וְהַיּוֹם בָּאתִי, שֶׁנֶּאֱמַר: "וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן" (בראשית כ"ד).
ר' אַבָּהוּ אָמַר: רָצָה הב"ה לִגְמֹל חֶסֶד לְיִצְחָק, וְשִׁלַּח מַלְאָךְ לִפְנֵי אֱלִיעֶזֶר, וְנִקְפְּצָה הַדֶּרֶךְ עָלָיו, ובג' שָׁעוֹת בָּא הָעֶבֶד לְחָרָן.
וְהַכֹּל צָפוּי לִפְנֵי הב"ה, וּבַת מְלָכִים, שֶׁלֹּא יָצְאָה לִשְׁאֹב מִיָּמִים יָמִימָה, יָצְאָה לִשְׁאֹב מַיִם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וְהַנַּעֲרָה, שֶׁלֹּא הָיְתָה יוֹדַעַת מִי הוּא הָאִישׁ, קִבְּלָה עָלֶיהָ לְהִזְדַּוֵּג לְיִצְחָק. לָמָּה? שֶׁהָיְתָה רְאוּיָה מִמְּעֵי אִמָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּמֹאזְנַיִם לַעֲלוֹת הֵמָּה מֵהֶבֶל יָחַד" (תהלים ס"ב).
וְעָנוּ לָבָן וּבְתוּאֵל: הוֹאִיל וְהַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַגְּבוּרָה, אֵין אָנוּ יְכוֹלִין לְעַכֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל, וַיֹּאמְרוּ וְכוּ': הִנֵּה רִבְקָה לְפָנֶיךָ. קַח וָלֵךְ!"
וְהִשְׁכִּים הָעֶבֶד בַּבֹּקֶר, וְרָאָה אֶת (הַ)מַלְאָךְ עוֹמֵד וּמַמְתִּין לוֹ בַּחוּץ. אָמַר לָהֶם: "אַל תְּאַחֲרוּ אוֹתִי", שֶׁהֲרֵי הָאִישׁ שֶׁבָּא אֶתְמוֹל עִמִּי, וְהִצְלִיחַ דַּרְכִּי, הֲרֵי הוּא עוֹמֵד וּמַמְתִּין לִי בַּחוּץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: אַל תְּאַחֲרוּ אוֹתִי, וַאֲדֹנָי הִצְלִיחַ דַּרְכִּי". אָכְלוּ וְשָׁתוּ מִשְׁתֶּה רִבְקָה, וּכְחַזָּן שֶׁהוּא עוֹמֵד וּמְבָרֵךְ לְכַלָּה בְּתוֹךְ חֻפָּתָהּ, כֵּן עָמְדוּ, וּבֵרְכוּ אֶת רִבְקָה אֲחוֹתָם לְיִצְחָק שֶׁנֶּאֱמַר: "וִיבָרְכוּ אֶת רִבְקָה אֲחוֹתָם, וְיֹאמְרוּ לָהּ" וְכוּ'.
בְּשִׁשָּׁה שָׁעוֹת מֵהַיּוֹם יָצָא הָעֶבֶד מֵהָאָרֶץ, וְלָקַח אֶת רִבְקָה וְאֶת דְּבוֹרָה מֵנִקְתָּהּ, וְהִרְכִּיב אוֹתָן עַל הַגְּמַלִּים, וּבִשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִתְיַחֵד עִם הַנַּעֲרָה בַּלַּיְלָה, נִקְפְּצָה הָאָרֶץ לְפָנָיו, וּבִשְׁלֹשָׁה שָׁעוֹת בָּא הָעֶבֶד לְחֶבְרוֹן לְעֵת תְּפִלַּת מִּנְחַת הָעֶרֶב, וְיֵצֵא יִצְחָק לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, וְרָאָה הַגְּמַלִּים בָּאִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה" וְכוּ'.
ר' שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אָמַר אַבְרָהָם לְיִצְחָק בְּנוֹ: הָעֶבֶד הַזֶּה חָשַׁד (חשוד?) עַל כָּל עֲרָיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, הָעֶבֶד הַזֶּה מִרְמָה בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה" (הושע יב). רְאֵה שֶׁמָּא נָגַע בַּצִּנּוֹר. תָּבִיא הַנַּעֲרָה הָאֹהֱלָה, וְתוֹצִיא בְּתוּלֶיהָ בְּאֶצְבַּע. אִם טְהוֹרָה בִּבְתוּלֶיהָ, הֲרֵי הִיא רְאוּיָה לְךָ לְאִשָּׁה מִמְּעֵי אִמָּהּ. וְהוֹצִיא אֶת בְּתוּלֶיהָ בְּאֶצְבַּע, וְהֶרְאָם לְאַבְרָהָם אָבִיו, וְאַחַר כָּךְ לְקָחָהּ לְאִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ", שֶׁהָיוּ מַעֲשֵׂה רִבְקָה דּוֹמִין לְמַעֲשֶׂה שָׂרָה. וְכָךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל נְהוּגִין לְהוֹצִיא אֶת בְּתוּלֵי הַנַּעֲרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלָקַח אֲבִי הַנַּעֲרָה וְאִמָּהּ וְהוֹצִיאוּ" וְכוּ'.
זְקַן בֵּיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם הָיָה עַבְדּוֹ אֱלִיעֶזֶר. וּמֵהֵיכָן הָיָה עַבְדּוֹ, אֶלָּא שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצָא מֵאוּר כַּשְׂדִּים, בָּאוּ כָּל גְּדוֹלֵי הַדּוֹר לִתֵּן לוֹ מַתָּנוֹת, וְלָקַח נִמְרוֹד עַבְדּוֹ אֱלִיעֶזֶר, וּנְתָנוֹ לוֹ עֶבֶד עוֹלָם. וּכְשֶׁגָּמַל חֶסֶד לְיִצְחָק, הוֹצִיאוֹ לְחֵרוּת, וְנָתַן לוֹ הב"ה שְׂכָרוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְקִיְּמוֹ לְמֶלֶךְ, וְהוּא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן.
פרקי דרבי אליעזר
גיבור פרק כ"ד בבראשית הוא עבד אברהם. המדרש שלפנינו קורא לו אליעזר. בפרק ט"ו, לפני הברית בין הבתרים, מוזכר אליעזר עבד אברהם, והמדרש שלפנינו, כמו מדרשי חז"ל אחרים, קושרים בין שני עבדים אלה, וכך גם העבד שלנו מכונה 'אליעזר'. מדרשי 'פרקי דרבי אליעזר' אוהבים להרחיב את סיפורי המקרא, וכך אנו זוכים בכמה פניני ספרות גם במדרש הזה:
לאליעזר שלנו נעשית קפיצת הדרך גם בהלוך וגם בחזור. הדרך הלוך, מקרית ארבע ועד חרן, מתקצרת משבעה עשר יום לשלוש שעות, וכך חוסך המדרש מאיתנו את כל התלאות שהיו צפויות לו, לאליעזר, לו לא היה נוסע באקספרס של מלאכים. על מה מבוסס רעיון נחמד זה? על מילה אחת בפסוק "וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן". הרעיון, ש'היום' רומז לכך שכל הדרך נעשתה באותו יום, לא משכנע, אבל חביב. מדוע קיצר אלהים את הדרך? אולי משום שמדובר במצווה גדולה.
מיהו שהצליח דרכו של אליעזר (כעת ברור לנו מה היתה ההצלחה)? התנ"ך אומר 'אלהים', אבל המדרש מקפיד לפרט, ולהעמיד לרשות אליעזר מלאך, שהלך לפניו, או הרכיב אותו על הרחפן האלוהי ישר לחרן.
בדרך חזרה שוב התקצר זמן הנסיעה. אולי עם כל הכבודה, רבקה ודבורה מיניקתה, הכביד המטען על הרכב האלוהי, אבל למרות זאת הגיעו אליעזר והבנות לקרית ארבע בשלוש שעות. הפעם ניתנת גם סיבה לקיצור הדרך. אליעזר היה, על פי המדרש, עבד כנעני, ואלה חשודים על זימה. למרות שאברהם סמך עליו בְּנָתְנוֹ בידו את כל המתנות היקרות, שי להורי הנערה, הוחלט בשמים, שהפיתוי לשכב עם הנערה בדרך רב מדי, ואם זו היתה גם תכניתו של אליעזר, הרי שקפיצת הדרך הזאת בודאי לא היתה לרוחו...
ומכאן למנהגי חתונה. מהסיפור המקראי לומדים חז"ל על המנהג לקיים משתה מפואר לכבוד הכלה, ולברך אותה. אגב, כיום נהוג בכמה עדות בישראל מנהג הפוך, שאורחי החתונה באים אל הכלה, ומבקשים אותה לברכם, שכן ברכה זו נחשבת לאפקטיבית במיוחד.
מנהג אחר, הנחשב בימינו למגונה במיוחד, היה קיים בעמנו וגם בעמים אחרים במשך מאות רבות בשנים, והוא הצגת ההוכחה לבתולי הנערה בפני הוריה. מוכר לנו המנהג של הצגת הסדין המוכתם בדם הבתולין, אך המדרש מרחיק לכת, ומציע את הוצאת קרום הבתולין באצבע, והצגתו כמו שהוא. לפנינו עוד דוגמה למה שאין אנו צריכים ללמוד מאבותינו.
הנה המקור מספר דברים, המדבר על חתן, החושד בכלתו שאיננה בתולה, ומה עליו לעשות אם עולה בו החשד, ומה על בית הדין לעשות:
כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה, וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ, וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים, וְהוֹצִיא עָלֶיהָ שֵׁם רָע, וְאָמַר: אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי, וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ, וְלֹא מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים. וְלָקַח אֲבִי הַנַּעֲרָה וְאִמָּהּ, וְהוֹצִיאוּ אֶת בְּתוּלֵי הַנַּעֲרָה אֶל זִקְנֵי הָעִיר הַשָּׁעְרָה. וְאָמַר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל הַזְּקֵנִים: אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה, וַיִּשְׂנָאֶהָ. וְהִנֵּה הוּא שָׂם עֲלִילוֹת דְּבָרִים לֵאמֹר: לֹא מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים. וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי! וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה לִפְנֵי זִקְנֵי הָעִיר. וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָאִישׁ, וְיִסְּרוּ אֹתוֹ. וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף, וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה, כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה. לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו. וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה, לֹא נִמְצְאוּ בְתוּלִים לַנַּעֲרָה, וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנַּעֲרָה אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ, וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים, וָמֵתָה, כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ. וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. (דברים כ"ב)
לקינוח נלמד מפי חז"ל מדוע גיבור הסיפור אליעזר נעלם מהתנ"ך רגע לאחר שביצע את המוטל עליו על הצד הטוב ביותר. אברהם היה אסיר תודה, ושיחרר את האיש מעבדותו. אבל המדרש אינו מסתפק בכך. אלוהים, כך מסופר, החליט לגמול לאיש הטוב הזה, ועשה אותו מלך, ומי היה אותו מלך, אם לא עוג מלך הבשן? עוג האגדי עשה לא רק קפיצות דרך, אלא גם קפיצות זמן מרשימות ביותר. מדרש אחר מספר, כי הוא היה חי (גם) בימיו של נוח, וכאשר בא המבול, הוא ניצל תוך שהוא תולה עצמו על התיבה מבחוץ, ומקבל את מזונו מידי נוח כל זמן המבול.