רַ' טַרְפוֹן אוֹמֵר: אֵין מַדְלִיקִין נֵר שֶׁל שַׁבָּת, אֶלָּא בְּשֶׁמֶן זַיִת בִּלְבָד. עָמַד רַ' יוֹחָנָן בֶּן־נוּרִי עַל רַגְלָיו, וְאָמַר: מַה יַּעֲשׂוּ אַנְשֵׁי בָבֶל, שֶׁאֵין לָהֶם אֶלָּא שֶׁמֶן שֻׁמְשְׁמִין? וּמַה יַּעֲשׂוּ אַנְשֵׁי מָדַי, שֶׁאֵין לָהֶם אֶלָּא שֶׁמֶן אֱגוֹזִים? וּמַה יַּעֲשׂוּ אַנְשֵׁי אֲלֶכְסַנְדְּרִיָּא, שֶׁאֵין לָהֶם אֶלָּא שֶׁמֶן צְנוֹנוֹת? וּמַה יַּעֲשׂוּ אַנְשֵׁי קַפּוּטְקְיָא, שֶׁאֵין לָהֶם לֹא כָךְ וְלֹא כָךְ אֶלָּא נֵפְטְ? אֶלָּא אֵין לְךָ אֶלָּא מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים: “אֵין מַדְלִיקִין”
בבלי שבת
המשנה אוסרת על רשימה ארוכה ומפורטת של חומרים מן הצומח ומן החי לשימוש להכנת נר של שבת. הנה שתי המשניות הראשונות של פרק ב' במסכת שבת (וזה עדיין לא מסתיים בזאת...):
בַּמֶּה מַדְלִיקִין וּבַמֶּה אֵין מַדְלִיקִין?
אֵין מַדְלִיקִין לֹא בְּלֶכֶשׁ וְלֹא בְּחוֹסֶן וְלֹא בְּכָלָךְ וְלֹא בִּפְתִילַת הַאִידָן וְלֹא בִּפְתִילַת הַמִּדְבָּר וְלֹא בִּירוֹקָה שֶׁעַל פְּנֵי הַמָּיִם, לֹא בְזֶפֶת וְלֹא בְּשַׁעֲוָה וְלֹא בְּשֶׁמֶן קִיק וְלֹא בְּשֶׁמֶן שְׂרֵיפָה וְלֹא בְּאַלְיָה וְלֹא בְּחֵלֶב.
נַחוּם הַמָּדִי אוֹמֵר: מַדְלִיקִין בְּחֵלֶב מְבוּשָּׁל;
וַחַכָמִים אוֹמֵרִים: אֶחָד מְבֻשָּׁל וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ מְבֻשָּׁל אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ.
אֵין מַדְלִיקִין בְּשֶׁמֶן שְׂרֵיפָה בְּיוֹם טוֹב.
רִבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אֵין מַדְלִיקִין בְּעִטְּרָן מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּבָּת.
וַחֲכַמִים מַתִּירִין בְּכָל הַשְּׁמָנִים: בְּשֶׁמֶן שׁוּמְשְׁמִין, בְּשֶׁמֶן אֶגוֹזִים, בְּשֶׁמֶן צְנוֹנוֹת, בְּשֶׁמֶן דָּגִים, בְּשֶׁמֶן פַּקוּעוֹת, בְּעִטְּרָן וּבְנֵפְט.
רִבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אֵין מַדְלִיקִין אֶלָּא בְּשֶׁמֶן זַיִת בִּלְבַד.
חלק מהחומרים אסורים משום שריחם רע. אחרים אסורים משום שהלהבה שלהם אינה יציבה. ויש, כנראה, גם סיבות נוספות. בין החומרים האסורים, המוכרים לנו היטב, כאן בבקעת ים המלח, נזכרת פתילת המדבר, היא תפוח-סדום. לא מדובר בחומר בעירה, כי אם בסיבים ליצור הפתילה של הנר. הסיבה לאיסור על שימוש בחומר זה אינה ידועה לנו עד היום. יש הסבורים, כי האש בנר של פתילת-המדבר אינה יציבה דיה, ואם הנר כבה רגע אחרי כניסת השבת, אי אפשר להדליקו מחדש.
תרבות המחלוקת מאפשרת איזכור אי-הסכמות בין חכמים בנושא זה. את הדעות השונות ניתן למיין לשתי קבוצות. יש חכמים, המציינים איזה חומר מותר לשימוש בהדלקת נר שבת, ויש חכמים, המציינים את ההפך – אילו חומרים אסורים. האם זה משנה? בהחלט כן.
ר' טרפון סבור כי אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד. כשהוא אומר 'אין מדליקין אלא ב...', הוא אוסר, למעשה על כל סוגי השמנים האחרים, ואולי אף על כל חומרי הבעירה למיניהם. דוקא אותם חכמים, שהציגו רשימה מפורטת של איסורים – הם בעלי הגישה היותר ליברלית. אם הרשימה הראשונה המופיעה בסוגיה המשנאית כוללת אפילו 12 חומרים אסורים – כל היתר מותרים!
הדיון התלמודי מוסיף לנו עוד מידע חשוב. התלמוד נוטה להתיר שימוש בשמנים שונים, והוא מנמק זאת בעובדה הפשוטה, ששמן זית אינו מצוי בכל מדינה ומדינה, בה חיים יהודים. כאן מופיעה רשימה מעניינת, המזכירה לנו כי בבבל מצוי שמן שומשומין, במָדַי – שמן אגוזים, באלכסנדריא – שמן צנונות, ובקפוטקיא (היא, כנראה, קפדוקיה שבאסיה הקטנה) – אין להם אלא נפט, שלמרות שריחו אינו ערב – זה מה שיש...
לסיכום – התלמוד לימד אותנו כמה עובדות חשובות: האחת – כי ניסוח חוק בסגנון של הֶתֵּר לפעמים מגביל אותנו יותר מניסוח בסגנון של איסור. השניה – כי חכמי התלמוד הכירו לא רע את אורח החיים בגלויות השונות, כולל אילו שמנים מצויים בכל אחת מהן.
כיום, כאשר מטוסים משגרים סחורות מזון ממדינה למדינה במהירות הסילון, אפשר למצוא מילקי אפילו בברלין, כמו גם במבה וביסלי בלוס אנג'לס.