רַב כָּהֲנָא נָתְנוּ לוֹ כֶּסֶף עֲבוּר פִּשְׁתָּן, וּלְבַסּוֹף הִתְיַקֵּר הַפִּשְׁתָּן. בָּא לִפְנֵי רַב לִשְׁאוֹל מָה יַעֲשֶׂה. אָמַר לוֹ: בַּמֶּה, בַּכַּמּוּת שֶׁכְּבָר קִבַּלְתָּ זוּזִים - תֵּן לָהֶם, וְהַשְּׁאָר - הַבְטָחָה בִּדְבָרִים בִּלְבַד הֵם, וּדְבָרִים אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם מְחֻסְּרֵי אֲמָנָה. שֶׁמִּי שֶׁחוֹזֵר בּוֹ מִדִּבּוּר בִּלְבַד, שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה עִמּוֹ מַעֲשֵׂה קִנְיָן, אֵין בְּכָךְ אֲפִלּוּ חֶסְרוֹן אֲמָנָה. שֶׁנֶּאֱמַר שֶׁנֶּחְלְקוּ אָמוֹרָאִים בְּכָךְ; דְּבָרִים, כְּלוֹמַר, הַבְטָחָה בִּדְבָרִים בִּלְבַד, בְּלֹא קִנְיָן רַב אָמַר: אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם מְחֻסְּרֵי אֲמָנָה, אִם חוֹזֵר בּוֹ. וְר' יוֹחָנָן אָמַר: יֵשׁ בָּהֶם מִשּׁוּם מְחֻסְּרֵי אֲמָנָה.
מַקְשִׁים עַל כָּךְ מִמָּה שֶׁשָּׁנִינוּ, שֶׁר' יוֹסֵי בְּר' יְהוּדָה אוֹמֵר: מָה מְלַמְּדֵנוּ הַכָּתוּב "וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם" (וַיִּקְרָא יט, לוֹ), וַהֲלֹא "הִין" בִּכְלָל אֵיפֹה הָיָה, וּמַדּוּעַ יֵשׁ לוֹמַר גַּם "אֵיפַת צֶדֶק" (שָׁם) וְגַם "הִין צֶדֶק"? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ בְּרֶמֶז: שֶׁיְּהֵא הֵן שֶׁלְּךָ צֶדֶק, וְלָאו שֶׁלְּךָ צֶדֶק. מַשְׁמַע, שֶׁמִּצְוָה הִיא שֶׁיְּקַיֵּם אָדָם מָה שֶׁהִבְטִיחַ! אָמַר אַבַּיֵּי: הַכָּתוּב הַהוּא כַּוָּנָתוֹ שֶׁלֹּא יְדַבֵּר אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב. כְּלוֹמַר, שֶׁאָסוּר לְאָדָם שֶׁיַּבְטִיחַ וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה יִתְכַּוֵּן בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא לְקַיֵּם. אֲבָל אִם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה (יֵשׁ) בְּלִבּוֹ לְקַיֵּם, וְאַחַר כָּךְ נִשְׁתַּנּוּ הַתְּנָאִים וְחָזַר בּוֹ — אֵין בְּכָךְ מִשּׁוּם חֶסְרוֹן יֹשֶׁר.
מַעֲשֶׂה בְּר' יוֹחָנָן בֶּן מַתְיָא שֶׁאָמַר לִבְנוֹ: צֵא וּשְׂכֹר לָנוּ פּוֹעֲלִים. הָלַךְ הַבֵּן, וּפָסַק לָהֶם מְזוֹנוֹת בְּתוֹךְ תְּנַאי הַשְּׂכִירוּת, וְלֹא פֵּרֵשׁ אֵיזֶה מְזוֹנוֹת. כְּשֶׁבָּא אֵצֶל אָבִיו, אָמַר לוֹ הָאָב: בְּנִי, אֲפִלּוּ אַתָּה עוֹשֶׂה לָהֶם כִּסְעוּדַת שְׁלֹמה בְּשַׁעְתּוֹ, לֹא יָצָאת יְדֵי חוֹבָתְךָ עִמָּהֶם, שֶׁהֵן בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וּלְפִי כְּבוֹדָם רְאוּיָה לָהֶם כָּל סְעוּדָה שֶׁבָּעוֹלָם. אֶלָּא כָּל עוֹד שֶׁלֹּא יַתְחִילוּ בַּמְּלָאכָה, צֵא וֶאֱמֹר לָהֶם, שֶׁמָּה שֶׁאָמַרְתָּ "מְזוֹנוֹת", כַּוָּנָתְךָ: עַל מְנָת שֶׁאֵין לָכֶם עָלַי אֶלָּא פַּת וְקִטְנִית בִּלְבַד, כַּנָּהוּג.
בבלי בבא מציעא עפ"י שטיינזלץ
'הבטחות צריך לקיים' – כך לימדונו עוד בילדותנו. פשוט לומר, אך החיים מזמנים לנו מצבים, בהם מה שהבטחנו לא ניתן או לא ראוי או לא כדאי לקיים, ובמקרים מעין אלו עוסק הקטע שלנו.
הסיפור הראשון מתאר פער זמנים בין תשלום על סחורה לבין הספקתה, כשבפער הזמנים הזה התייקרה הסחורה. האם עדיין חייב המוכר לספק את הסחורה במלואה, למרות שבגלל עליית המחירים הוא עלול להפסיד?
על פי תשובתו של רב (כינויו המקוצר של ר' אבא בר אייבו), חייב רב כהנא המוכר לספק לקונה פשתן על פי ערכו ברגע ההספקה, כלומר – פחות פשתן ממה שציפה הקונה לקבל. רב אומר, שבעסקה עליה דיברו השניים לא נעשה 'מַעֲשֵׂה קִנְיָן', כלומר מעשה שמעביר לקונה את הקניין על הפשתן שיימסר לו למעשה מאוחר יותר. לדעתו של רב לא נוצרה כאן פגיעה באמון, מה שקרוי בלשון התלמוד 'חֶסְרוֹן אֲמָנָה'. ר' יוחנן אינו מסכים עם דעה זו של רב.
האם פרטי הדיאלוג בעת עשיית העסקה יכולים להאיר את התמונה ולספק לנו תשובה יותר משכנעת? בהחלט כן! אם אמר המוכר: 'קיבלתי ממך כך וכך זוזים, וכשאשיג עבורך את הפשתן, אתן לך כך וכך פשתן על פי מחירו באותה שעה' – העניין ברור יותר. לעומת זאת אם אמר המוכר: 'קיבלתי ממך כך וכך זוזים, ואני מתחייב להעביר לך בהקדם את תמורתם בפשתן, על פי מחיר הפשתן היום' – הרי שבזאת נעשה 'מַעֲשֵׂה קִנְיָן'. בודאי נכון הדבר אם הועלו הדברים על הכתב, ונמסרו לקונה, כמו שנעשה כיום בעת מכירת מכונית, שתגיע רק בעוד מספר שבועות.
אנו לומדים מהסיפור כמה דברים: א. כבר בתקופת התלמוד עסוקים היו חכמינו בפרטים של כללי מסחר הוגן. ב. רב כהנא הוא שהלך אל רב להתייעץ. שונה היה הדבר לו הודיע לקונה שיקבל פחות פשתן ממה שציפה לקבל, והקונה היה ניגש אל רב להתייעץ. רב כהנא עצמו, חשוב היה לו לנהל מסחר הוגן. ג. על פי הדעות ההפוכות זו לזו של רב ושל ר' יוחנן אפשר להבין, כי יש פנים לכאן ולכאן.
אביי מוסיף את דעתו בעניין. הוא אומר שהעיקר הוא שלא ידבר אדם 'אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב', כלומר – אם הבטיח, וכבר ברגע ההבטחה אין בכוונתו לקיים את מה שהבטיח, יש פה 'חֶסְרוֹן אֲמָנָה'. אם התכוון לקיים, אלא שהתנאים השתנו – זה עניין אחר.
לא הזכרנו כמה אפשרויות נוספות לפתרון הבעיה. יכול המוכר להציע לקונה, שיחזיר לו את הכסף. הוא גם יכול להציע לקונה להתחלק עמו בנזק שווה בשווה – הוא יפסיד קצת, והקונה יפסיד קצת.
לא דיברנו עדיין על מצבים, בהם התנאים השתנו עבור הקונה, כמו בדוגמה הבאה: ראובן קנה משמעון ריהוט לחדר תינוק עבור תינוק שעתיד להיוולד. לאחר הקנייה הפילה אשת ראובן, וראובן מבקש להחזיר את הריהוט ולקבל את כספו בחזרה.
הסיפור הסוגר את הקטע מדבר על האפשרות בטל או לשנות את העסקה לפני שהחלה. בנו של ר' יוחנן בן מתיא שוכר פועלים, ואולי אפילו משלם להם מראש. באותם ימים היה בעל הבית ששכר פועלים כשכירי יום חייב להם את מזונותיהם משך יום העבודה. הלך הבן להתייעץ עם אביו בשאלה איזו רמה של מזונות חייב הוא לפועליו. ר' יוחנן מזכיר לבנו, שמדובר בפועלים בני עמנו, וכי ככאלה מגיעה להם הסעדה כיד המלך. עם זאת מציע ר' יוחנן לבנו ללכת מיד אל הפועלים עוד טרם התחיל בעבודה, ולפרט בפניהם איזה מזון הוא מתכוון לתת להם – מזון פועלים פשוט. אם העסקה אינה לרוחם, הם יוכלו לבטלה עוד לפני שהתחילו בעבודה. מה שרוצה ר' יוחנן ללמד את בנו הוא שעליו לכבד את הפועלים שלו, ולהימנע מיצירת ציפיות אצלם, שאחרי כן לא יתממשו. אם לא יאמר להם בעל הבית מראש במה הוא מתכוון להכיל אותם, הוא מנצל בזאת את כוחו כמעביד ואת תלותם בו, ויוצר עבורם עובדות בדרך לא הוגנת.