אָמַר לוֹ רַב לְרַ' חִיָּא: אֲנִי רָאִיתִי עַרְבִי אֶחָד, שֶׁנָּטַל סַיִף, וְחָתַךְ אֶת גְּמַלּוֹ, קִשְׁקֵשׁ לוֹ בְּטַבְלָא, וְעָמָד. אָמַר לוֹ רַ' חִיָּא לְרַב: וּלְאַחַר כָּךְ הָיָה שָׁם דָּם וָפֶרֶשׁ? אָמַר לוֹ: לֹא. – אִם כֵּן, אֲחִיזַת־עֵינַיִם הָיָתָה.
בבלי סנהדרין עפ"י ספר האגדה
אָמַר רַ' יַנַּאי: מְהַלֵּךְ הָיִיתִי בַּשּׁוּק שֶׁל צִפּוֹרִי, וְרָאִיתִי מִין אֶחָד נוֹטֵל צְרוֹר, וְזוֹרְקוֹ לְמַעְלָה, וְיָרַד, וְנַעֲשָׂה עֵגֶל.
וְלֹא כֵן אָמַר רַ' אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַ' יוֹסֵי בַר זִמְרָא: אִם מִתְכַּנְּסִין הֵם כָּל בָּאֵי עוֹלָם, אֵינָם יְכוֹלִין לִבְראוֹת יַתּוּשׁ אֶחָד, וְלִזְרֹק בּוֹ נְשָׁמָה? – אֶלָּא קָרָא לְרַמַּאי, וְגָנַב עֵגֶל מִן הָעֵדֶר, וְהֵבִיא לוֹ.
אָמַר רַ' חִנָּנָא בֵירַבִּי חֲנַנְיָה: מְטַיֵּל הָיִיתִי בְּגוּפְתָא שֶׁל צִפּוֹרִי, וְרָאִיתִי מִין אֶחָד נוֹטֵל גַּלְגַּל אֶבֶן, וְזוֹרְקוֹ לְמַעְלָה, וְיָרַד וְנַעֲשָׂה עֵגֶל. בָּאתִּי וְאָמַרְתִּי לְאַבָּא. אָמַר לִי: אִם אָכַלְתָּ מִמֶּנּוּ, מַעֲשֶׂה הוּא, וְאִם לֹא – אֲחִיזַת עֵינַיִם הוּא.
ירושלמי סנהדרין עפ"י ספר האגדה
מעשי כשפים היו חלק מתרבות תקופת המשנה והתלמוד, ביחוד בבל, בהשפעת תרבות הגויים שמסביב. כשאנו רואים כיום להטוטים מופלאים כמו אלה, המתוארים במדרשים שלפנינו, אנו אומרים לבטח, כי מדובר בתעלולי הטעיה מחוכמים. לעתים רחוקות יתפתה הקהל בן המאה העשרים ואחת להאמין בטריקים של אורי גלר ודומים לו. לא כך היה הדבר בתקופת המשנה והתלמוד. את יחסם של חז"ל לנושא זה נוכל לתמצת במשפטים הבאים: הם האמינו בכוחם של יחידי סגולה לחולל ניסים של ממש, פרי התערבותו של אלוהים. הם האמינו בכוחם של מכשפים לחולל מעשים, החורגים מסדרי הטבע, אך, בהשראת חוקי התורה הם ראו במעשי כשפים אלה חטאים גדולים. הם היו מודעים לכך, שיש אנשים, המסוגלים להטעות אותנו במופעים, הנראים כפעולות כישוף של ממש, בעוד שפעולותיהם הן בסך הכל אחיזת עיניים.
איך, אם כן, מבדילים בין אלה לאלה?
סיפור מעשה הראשון, מקורו בבבל, אך גם לאמוראי ארץ ישראל ישנם סיפורים דומים.
רב העיד בפני ר' חיא, כי ראה במו עיניו ערבי, שחתך בחרב את הגמל שלו, ועל רקע מופע של תופים החזיר לחיים את הבריה המסכנה. ר' חיא ספקן, והוא שואל את רב, אם לאחר מעשה נותרו סימנים לַטֶּבַח, שעשה הערבי בגמל – דם ופרש. –'לא' – ענה רב. – 'אם כן, זו היתה פשוט אחיזת עיניים, מעין אשליה אופטית' – עונה ר' חיא.
ר' ינאי, מראשוני אמוראי ארץ ישראל, מספר אף הוא סיפור שכזה, והוא ממקם את סיפור המעשה בשוק של ציפורי, רשות ציבורית, לכל הדעות, שבה ניתן להשיג בקלות עדים נוספים למחזה המופלא. הפעם לא ערבי הוא המכשף (או מאחז העיניים), כי אם 'מִין אֶחָד'. האיש השליך צרור (אבן) לאויר, והאבן ירדה בצורת עגל. ר' אלעזר בספק. הקריטריון שלו להערכת המעשה הוא האם אותו עגל היה באמת עגל חי, או שמא הולוגרמה של עגל. ר' אלעזר אמר, כי כל חכמי הארץ, גם אם יתקבצו ביחד ויפעילו את כל כוחותיהם המאגיים, לא יוכלו להתחרות באל וליצור נפש חיה, אפילו יתוש קטן. הוא, ר' אלעזר, סבור, שאותו מין גנב בסתר עגל מעדרו של מישהו, והצליח בכישרון של זריזות ידיים, להציב את העגל החי הזה במקום בו נפלה האבן, בלי שהקהל יראה את מה שאין הוא אמור לראות.
אמנם היו חכמים, שהאמינו שמשלולית של בוץ יכולים להיוולד יתושים או זבובים חיים, אך הם לא האמינו, שבכוחו של בן אנוש לחולל את הפלא הזה, כי אם רק הקב"ה.
האשמת המינים דווקא במעשי כשפים מובנת על רקע קריאה בברית החדשה, בה מסופרים הרבה מעשי ניסים שחולל ישוע. חלק מהתחמושת נגד הנוצרים הראשונים היתה האשמתם במעשי אחיזת עיניים, שנראו כמו מעשי ניסים בהשראה אלוהית.
אותו סיפור המופיע בירושלמי, מצוי בו גם בנוסח נוסף. הפעם המסַפֵּר הוא ר' חִנָּנָא, ומקום ההתרחשות אינו בדיוק השוק של ציפורי, אלא גופתא, כפר קטן, הסמוך לציפורי (כך סבור ספר האגדה). גיבור הסיפור הוא שוב 'מִין אֶחָד', והוא בורא, לכאורה, עגל מאבן, שהוא משליך אל-על. העגל משמש, אולי, מעין סמל לעבודה זרה, כעבודת העגל, אך יש לו תכונה נוספת, המתאימה לבחינת אמיתותו של המעשה המופלא של אותו מין. אם ניתן לאכול אותו, זה אכן כישוף של ממש. אם יתברר שזה קלקר או הולוגרמה – זו אחיזת עיניים. אמירתו של ר' חִנָּנָא 'בָּאתִּי וְאָמַרְתִּי לְאַבָּא' עשויה לרמז על האפשרות, שהמְסַפֵּר מבקש להרחיק עדותו לימים רחוקים, עת היה ילד צעיר, הנוח להתרשמות מלהטוטים. ר' חִנָּנָא מספר, שאביו, ששמע מפיו את המעשה, אמר לו, כי לוּ היה טועם מבשרו של אותו עגל, יכול היה לדעת אם קסם של ממש הוא, או רק אחיזת עיניים.
מה נאמר על חכמי התלמוד? לוּ כל מופעי הכשפים שחזו נחשבו בעיניהם לקשקוש גמור, לא היו החכמים מתלבטים כל כך בניסיון להבחין בין מעשה כשפים 'אמיתי' לבין להטוט של מאחז-עיניים מוכשר. נצרף לסיפורים אלה את כל הדיונים התלמודיים בסוגיות השדים, הרוחות והמזיקים, ואת ריבוי קערות ההשבעה, שנמצאו באתרים עתיקים ברחבי האימפריה הפרסית, נבין, שכל אלה היו באמת חלק מהעולם שלהם, כפי שהם תפסו אותו אז.