אתה לא תבכה

וַיִּקְרָא אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד (ישעיה כב, יב)

בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲרִיב אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אָמַר: כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי בְּתוֹכוֹ אֵין אֻמּוֹת הָעוֹלָם נוֹגְעוֹת בּוֹ, אֶלָּא אֶכְבֹּש אֶת עֵינַי מִמֶּנּוּ וְאֶשָּׁבַע שֶׁלֹּא אֶזָּקֵק לוֹ עַד עֵת קֵץ, וְיָבֹאוּ הָאוֹיְבִים וְיַחֲרִיבוּ אוֹתוֹ. מִיָּד נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּימִינוֹ וְהֶחֱזִירָהּ לַאֲחוֹרָיו, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב "(איכה ב, ג). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִכְנְסוּ אוֹיְבִים לַהֵיכָל וּשְׂרָפוּהוּ; וְכֵוָן שֶׁנִּשְׂרַף אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שׁוּב אֵין לִי מוֹשָׁב בָּאָרֶץ – אֲסַלֵּק שְׁכִינָתִי מִמֶּנָּה, וְאֶעֱלֶה לִמְכוֹנִי הָרִאשׁוֹן. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹכֶה, וְאוֹמֵר: אוֹי לִי, מֶה עָשִׂיתִי? הִשְׁרֵיתִי שְׁכִינָתִי לְמַטָּה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל,

וְעַכְשָׁו שֶׁחָטְאוּ חָזַרְתִּי לִמְקוֹמִי הָרִאשׁוֹן; חָס וְשָׁלוֹם, שְׂחוֹק לַגּוֹיִים הָיִיתִי וְלַעַג לַבְּרִיּוֹת! בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּא מְטַטְרוֹן וְנָפַל עַל פָּנָיו, וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אֲנִי אֶבְכֶּה וְאַתָּה לֹא תִּבְכֶּה! אָמַר לוֹ: אִם אֵין אַתָּה מַנִּיחַ לִי לִבְכּוֹת – עַכְשָׁו אֶכָּנֵס לְמָקוֹם שֶׁאֵין לְךָ רְשׁוּת לִכָּנֵס וְאֶבְכֶּה, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי" (ירמיה יג, יז)

(מדרש איכה רבה, פתיחתא, כד)

על פי המקרא, חורבן הבית (הראשון) בא על עם ישראל כעונש על חטאיהם וכביטוי לזעם האל. בנבואות החורבן מזכירים הנביאים מפעם לפעם את האפשרות שהאל יינחם על תכניות החורבן שלו אם יחזרו ישראל בתשובה. בנבואות הגאולה והנחמה מופיע גם הרעיון של סליחת האל והחלטתו להשיב לארץ את העם הגולה ולחדש את בנין המקדש. אולם הרעיון של חרטת האל רגע אחרי שהחריב את המקדש אינו בן תקופת המקרא. מדרש חז"ל זה הוא בן תקופה מאוחרת הרבה יותר, אחרי חורבן הבית השני.

מדרש איכה רבה, בן המאה החמישית או השישית לספ', מבקש לבסס רעיון זה, של צערו העמוק של האל רגע אחרי שהחריב את המקדש, על פסוקי מקרא. מכאן שהוא מדבר, לכאורה על הבית הראשון. את הרעיון הוא מבסס על דרש שהוא עושה בשלושה פסוקי מקרא.

"וַיִּקְרָא אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד (ישעיהו כב) - היום ההוא הוא יום החורבן, ואלוהים קורא ביום זו ביוזמתו לבכי ולמספד.

"הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב" "(איכה ב, ג) – האל מודע לכך שכל עוד הוא שוהה במקדש, הבבלים לא יצליחו להיכנס אליו. בכאב גדול הוא נשבע שלא יזדקק למקדש יותר, והוא משיב את ידו לאחוריו, וכך מצליח האויב להיכנס למקדש ולשורפו.

"וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי" (ירמיה יג, יז) – דברים אלה, על פי הדרש, אומר האל, הבוכה במסתרים על מה שעולל רגע לפני כן.

ח. נ. ביאליק מפתח את נושא אבלו של האל על חורבן המקדש פיתוח ספרותי מרגש ביצירתו הענקית 'מגילת האש'.

שתי הערות קטנות נוספות למדרש זה:

שׁוּב אֵין לִי מוֹשָׁב בָּאָרֶץ – אֲסַלֵּק שְׁכִינָתִי מִמֶּנָּה, וְאֶעֱלֶה לִמְכוֹנִי הָרִאשׁוֹן – מאוחר יותר הפך המונח 'שכינה' לשם נרדף לאל. במקור החז"לי השכינה היא הנוכחות של האל ולא האל עצמו. כשהאל מסלק את נוכחותו מהמקדש, הוא נאלץ לחזור למרומים, שכן אין לו מושב בארץ יותר. אם האל אומר 'אֲסַלֵּק שְׁכִינָתִי' – השכינה אינה האל.

מטטרון הוא אחד המלאכים הראשיים של האל. דמותו, כמו דמותם של מלאכים אחרים, אינה מופיעה במקרא בכלל. היא תולדה של תקופה מאוחרת יותר, תקופת בית שני. פרשנים מוקדמים נחלקו בדבר מקור השם. חוקרים מודרניים כשד"ל, הרב שאול ליברמן ומאיר בר-אילן טוענים כי מקור השם מיוונית, והוא הֶלְחֵם של המילים "מֶטָא" (לְיַד, סָמוּך) ו"טְרוֹנוּס" (כסא), כלומר המלאך הסמוך לכס האל.