מִשְׁנָה. כֵּיצַד מְאַיְּמִין אֶת הָעֵדִים? עַל עֵדֵי נְפָשׁוֹת, הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָם וּמְאַיְּמִין עֲלֵיהֶם: שֶׁמָּא תֹּאמְרוּ מֵאֹמֶד, וּמִשְּׁמוּעָה, עֵד מִפִּי עֵד, וּמִפִּי אָדָם נֶאֱמָן, שֶׁמָּא אִי אַתֶּם יוֹדְעִים, שֶׁסּוֹפֵנוּ לִבְדֹּק אֶתְכֶם בִּדְרִישָׁה וּבַחֲקִירָה? הֱווּ יוֹדְעִין, שֶׁלֹּא כְּדִינֵי מָמוֹנוֹת דִּינֵי נְפָשׁוֹת. דִּינֵי מָמוֹנוֹת, אָדָם נוֹתֵן מָמוֹן וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. דִּינֵי נְפָשׁוֹת, דָּמוֹ וְדָם זַרְעוֹתָיו תְּלוּיִין בּוֹ עַד סוֹף הָעוֹלָם, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּקַיִן שֶׁהָרַג אֶת אָחִיו, שֶׁנֹּאמַר: (בְּרֵאשִׁית ד) "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים", אֵינוֹ אוֹמֵר, "דָּם אָחִיךָ", אֶלָּא, "דְּמֵי אָחִיךָ", דָּמוֹ וְדָם זַרְעוֹתָיו. דָּבָר אַחֵר: "דְּמֵי אָחִיךָ", שֶׁהָיָה דָּמוֹ מֻשְׁלָךְ עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים. לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי, לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְּאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא. וְכֹל הַמְּקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא. וּמִפְּנֵי [שְׁלוֹם] הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: אַבָּא גָּדוֹל מֵאָבִיךָ, וְשֶׁלֹּא יְהוּ הַמִּינִים אוֹמְרִים: הַרְבֵּה רָשֻיּוֹת בַּשָּׁמַיִם, וּלְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד, כֻּלָּן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, טָבַע כֹּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְאֵין אֶחָד מֵהֶם דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר: בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם! וְשֶׁמָּא תֹּאמְרוּ: מָה לָנוּ וְלַצָּרָה [הַזֹּאת]? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: (וְיִקְרָא ה) "וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע, אִם לוֹא יַגִּיד" וְגוֹ'. וְשֶׁמָּא תֹּאמְרוּ: מַה לָּנוּ לָחוּב בְּדָמוֹ שֶׁל זֶה? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: (מִשֶּׁלִּי יא) "וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה". גְּמָרָא. תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד מֵאֹמֶד? אוֹמֵר לָהֶם: שֶׁמָּא כָּךְ רְאִיתֶם, שֶׁרָץ אַחַר חֲבֵרוֹ לְחֻרְבָּה, וְרַצְתֶּם אַחֲרָיו, וּמְצָאתֶם סַיִף בְּיָדוֹ, וְדָמוֹ מְטַפְטֵף, וְהָרוּג מְפַרְפֵּר, אִם כָּךְ רְאִיתֶם, לֹא רְאִיתֶם כְּלוּם!
(משנה סנהדרין, בבלי סנהדרין)
כאשר בית דין דן בדיני נפשות, אומרים חכמים, יש להיזהר שבעתיים מלחרוץ דין שגוי, ועל כן הראיות לפשע צריכות להיות מוצקות כסלע. הקטע מתחיל בנוהל של 'איום' על העדים לפשע. קיים נוסח ברור של הדברים שיש לומר להם, לעדים, דברי אזהרה, שלא יקלו ראש בעדות שלהם. הסיבה מנוסחת גם היא כאן: גזר דין מוות על פושע הוא עונש בלתי הפיך, בניגוד להכרעת בית דין בענייני ממונות, שניתן לערער עליה מאוחר יותר ולפצות את מי שזכה בדין. בנוסף לכך, וזו טענה מאד מיוחדת של חז"ל, גזר דין מוות על אדם אחד הוא גם גזר דין מוות על הצאצאים שיכול היה עוד להביא לעולם אילו לא הוצא להורג.
אילו עדויות בדיני נפשות יש לפסול, משום שאינן מובהקות מספיק?
"שֶׁמָּא תֹּאמְרוּ מֵאֹמֶד" – אומד היא הערכה רציונלית של מי שלא ראה במו עיניו את הפשע מתבצע, אבל הסיק מסקנה הגיונית לחלוטין, שהנאשם הוא היחיד שיכול היה לבצע את הפשע. דוגמה קיצונית תובא בסוף הקטע. למרות ההיגיון שבבסיס העדות – בדיני נפשות אין זו עדות מספקת.
"וּמִשְּׁמוּעָה" – לא מדובר רק בשמועה ששמענו מפי אדם אחר (זה יבוא בהמשך), אלא אולי במה ששמעו אוזנינו, אבל עינינו לא ראו. לדוגמה: שמעתי מאחורי הקיר את ראובן צועק – 'אני אהרוג אותך', את שמעון צועק – 'ראובן, מה אתה עושה לי?', ומאוחר יותר נמצא שמעון הרוג. זו עדות המתבססת על שמיעה בלבד. בדיני נפשות אין היא מספיקה.
"עֵד מִפִּי עֵד וּמִפִּי אָדָם נֶאֱמָן" – אני לא ראיתי במו עיני, אבל רגע לאחר המעשה סיפר לי לוי, שראה את הרצח במו עיניו, ולכולכם ידוע שלוי הוא אדם נאמן. עדות לוי תופסת, אך עדות מי ששמע את לוי אינה מצטרפת להיות עדותו של עד שני למעשה.
חלקו השני של הקטע הוא ממש פילוסופי, והוא מרים על נס את יחודיותו של כל אדם, ערך חשוב לכל הדעות, וכאן מעצים ערך זה את הרעיון, שכל אדם הוא עולם מלא, וכי רציחתו של אדם, כמו גם הוצאתו להורג על ידי בית דין, יש בהן חטא כלפי העולם וכלפי האנושות כולה. חז"ל נוהגים לבסס רעיון פילוסופי גדול כמו זה על מובאות מהתנ"ך. הם פותחים בסיפור בריאת האדם. בניגוד למיתולוגיות של תרבויות אחרות, אלוהים לא ברא את בני-האדם כקבוצה, אלא ברא אדם יחידי. אפילו בת זוגו, חוה, נבראה מאותו אדם. מסקנה – כולנו, כל בני אנוש, צאצאיו של אדם זה. רעיון זה הוא רעיון מורכב. בתוכו כלול הרעיון, שאלוהים טבע את האדם בחותמו שלו, בצלמו וכדמותו, והיות שכולנו צאצאיו של אדם, כולנו צלם אלוהים, ומכאן נובע רעיון קדושת חייו של כל אדם. רעיון אחר, המתבסס על בריאת האדם יחידי הוא, שלכולנו אב אחד, ולכן אין לאף אחד מאיתנו יחוס גדול מזה של זולתו. איך זה מתקשר עם הגזענות המובנית אפילו במחשבה היהודית אודות נחיתות הגויים לעומתנו, בני עם הבחירה, גם אלוהים אינו יודע... המשל שמביאים כאן חז"ל הוא מרתק: יכולתם של בני האדם לטבוע מטבעות כסף הזהים זה לזה בכל נחשבת אצל חז"ל למגבלה, בעוד שהגיוון האנושי של בני האדם היא מעלה של אלוהים: כולנו בצלמו ובדמותו של האל, ועדיין כל אחד מאיתנו שונה מחברו, ועל כן בעל זכות קיום!
נשים לב למשפט הבא: "לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר: בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם!". לא רשאי, לא זכאי, אלא חייב! למה הכוונה? על כל אחד מאיתנו להבין את חשיבותו שלו בעולם, ולא לזלזל בכבוד עצמו, אך בדיוק מאותה סיבה חייב כל אדם להכיר בכך שגם זולתו הוא כזה, ושגם עבור זולתו נברא העולם!
חז"ל מבקשים לבחון מחדש את הפסוק מויקרא ה': וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא, וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה, וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע, אִם לוֹא יַגִּיד - וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ. אמנם הפסוק אינו מתייחס לעדות לרצח, אלא לשמיעת קללה המנאצת את שם האל, אבל הכיוון דומה. מה שאומרת התורה היא, שאם שמע האדם מישהו המנאץ את שם ה', עליו להעיד על כך, ולא – חטא גדול הוא. חז"ל יגידו כאן, כי זה נכון, אך עדיין – דיני הראיות במקרים קשים אלה חייבים להיות קפדניים מאד.
עוד נושא, שחז"ל מתייחסים אליו הוא טיבו של הנאשם. אם ידוע לכל כי רשע הוא, עדיין אין להקל ראש בעדויות הניתנות נגדו. את אל קפונה ניתן היה להכניס לבית הסוהר על עבירות מס, אך לא על אחריותו לכל כך הרבה רציחות, שהעדויות לגביהן לא היו מספיקות.
כל זה נאמר כבר במשנה. התלמוד מוסיף ומקפיד: "שֶׁמָּא כָּךְ רְאִיתֶם, שֶׁרָץ אַחַר חֲבֵרוֹ לְחֻרְבָּה, וְרַצְתֶּם אַחֲרָיו, וּמְצָאתֶם סַיִף בְּיָדוֹ, וְדָמוֹ מְטַפְטֵף, וְהָרוּג מְפַרְפֵּר, אִם כָּךְ רְאִיתֶם, לֹא רְאִיתֶם כְּלוּם!". רק אני ואתה והנרצח היינו בשטח. ראיתי אותך נכנס לחורבה, מצאתי אותך בפנים עם חרב בידך, דם מטפטף ממנה על גופך, והאיש השלישי מפרפר וגוסס במקום. עדיין אין אני יכול להעיד שאתה הוא הרוצח! זה האומד, שהמשנה הזהירה מפניו.