"רַב נִזְדַּמֵּן לְמָקוֹם אֶחָד. גָּזַר תַּעֲנִית וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים. יָרַד לְפָנָיו שְׁלִיחַ צִבּוּר, אָמַר "מַשִּׁיב הָרוּחַ" – וְנָשְׁבָה רוּחַ, אָמַר "מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם" – וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים. אָמַר לוֹ (רַב): מָה מַעֲשֶׂיךָ? אָמַר לוֹ: מְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת אֲנִי, וּמַקְרִיא לִבְנֵי עֲנִיִּים כִּבְנֵי עֲשִׁירִים, וּמִי שֶׁאֵין לוֹ – אֵינִי נוֹטֵל מִמֶּנּוּ כְּלוּם; וְיֵשׁ לִי בְּרֵכָה שֶׁל דָּגִים,
וְכָל מִי שֶׁמְּסָרֵב אֲנִי מְשַׁחֲדוֹ בְּדָגִים וּמְשַׁדְּלוֹ, עַד שֶׁהוּא בָּא וְקוֹרֵא.
(בבלי תענית)
מורידי הגשמים היו, על פי אגדות חז"ל, אנשים מן הישוב, נעדרי סמכות הלכתית וציבורית, אבל שמם יצא לפניהם כמי שמסוגלים לחולל את הניסים המבוקשים מאד במזרח התיכון – להוריד גשם בעת בצורת. ראשון מורידי הגשמים נזכר כבר במקרא, הלא הוא אליהו הנביא. המפורסם במורידי הגשמים בתקופת המשנה היה חוני המעגל.
הסיפור שלפנינו, מקורו במסכת תענית. כאשר הולכת הבצורת ונעשית קשה, נוהג הציבור מאז תקופת המשנה לצום ולקיים עצרות תפילה מיוחדות בניסיון לעורר את רחמי הבורא, שיפתח את אוצרות השמים ויוריד גשם. חלק גדול ממסכת תענית עוסק באותן תעניות גשמים, שהן מתפילות הציבור הקדומות ביותר.
את תענית הגשמים מוביל רב, ובסיפור שלפנינו שמו הוא, פשוט, רַב. הוא היה ידוע גם בשמות אבא בר איבו, או אבא אריכא. רב היה מאחרוני התנאים ומראשוני האמוראים. הוא התחיל בארץ ישראל כתלמידו של ר' יהודה הנשיא, ועבר לבבל, שם ייסד את ישיבת סורא.
באה בצורת קשה, והציבור מתכנס לתענית גשמים. רב, המנסה להוביל את הארוע, נכשל, ולא מצליח להביא לירידת גשמים. למרבה הפלא מופיע אדם מהקהילה, ששמו אפילו לא מוזכר במדרש, והוא מתפלל לפני התיבה כשליח הציבור. אותו איש מצליח במקום בו נכשל רב, והגשם בא, לרווחת הכל.
רב, המתפלא נוכח הפגנת יכולת זו, שואל את שליח הציבור למעשיו, כלומר למשלח ידו. מתברר שהאיש מלמד תינוקות, מלאכה הרבה פחות יוקרתית מרבנות או מראשות ישיבה. לשאלתו של רב 'מָה מַעֲשֶׂיךָ?' הוא נענה ברצון ומספר יותר פרטים על מעשיו כמלמד תינוקות. יש לו כמה עקרונות פדגוגיים ראויים לציון: הוא מקבל כתלמידים בני עניים ובני עשירים, ואינו מבדיל ביניהם; מבני העניים אין הוא לוקח שכר לימוד; ולאותם תלמידים שאינם נמשכים אחר הלימוד יש לו דרך לקרבם לעניין התורה. הוא משחדם בדגים. יש לו ברכת דגים, ואותם תלמידים שליבם אינו נמשך אחר הלימוד שמחים להשתעשע בדגי הברכה. כך נוצר קשר אנושי יפה בין המלמד לאותם ילדים, הזוכים לחוויה של הנאה, שאחריה ליבם פנוי יותר לשמוע מהמלמד גם דברי תורה.
אותו מלמד מציג בפנינו בצניעות שלושה עקרונות חינוכיים היפים גם לימינו: א. יש לתת הזדמנות שווה לכל הילדים, גם לאלה שמצבם הכלכלי מסכן את הנגישות שלהם לבית הספר. ב. יש לתת לכל התלמידים יחס שווה ולא להפריד בין בני העשירים לבני העניים. ג. ולאותם ילדים, שאינם פנויים נפשית לעסוק בלמידה, יש לספק חוויות חיוביות, שישפרו את מצב רוחם, יחבבו עליהם את המורה, יחשפו אותם לחוויות של הצלחה, ויבנו בהם אמון, שגם הם יכולים.