זַבְדִּי בֶּן לֵוִי אָמַר: אַלְפַּיִם אַמָּה הָיָה יוֹרֵד הָמָן בְּכֹל יוֹם. הָיָה עוֹמֵד עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת, כֵּיוָן שֶׁהָיָה הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָ(ה) עָלָיו, הָיָה נִמּוֹק, וְנַעֲשָׂה נְחָלִים נְחָלִים, וְשׁוֹטֵף וְיוֹרֵד.
וּלְמִי הוּא מְתֻקָּן עַכְשָׁו? לַצַּדִּיקִים לָעוֹלָם הַבָּא. מִי שֶׁהוּא מַאֲמִין, זוֹכֶה וְאוֹכֵל מִמֶּנּוּ, וּמִי שֶׁאֵין מַאֲמִין, אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת נַהֲרֵי נַחֲלֵי דְּבַשׁ וְחֶמְאָה. וְכֵיוָן שֶׁהָיָה יוֹרֵד בַּנְּחָלִים, הָיוּ אוּמוֹת הָעוֹלָם בָּאִים לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ, וְהוּא נַעֲשֶׂה בְּפִיהֶם מַר כַּלַּעֲנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא", אֲבָל לְיִשְׂרָאֵל נַעֲשָׂה בְּתוֹךְ פִּיהֶם כִּדְבַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבַשׁ".
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא: לֹא כְּשֵׁם שֶׁהַזָּקֵן טוֹעֵם מִמֶּנּוּ הָיוּ הַתִּינוֹקוֹת טוֹעֲמִין. הַתִּינוֹקוֹת הָיוּ טוֹעֲמִין אוֹתוֹ טַעַם חָלָב, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן". וְהַבַּחוּרִים הָיוּ טוֹעֲמִין בּוֹ כִּדְבַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבַשׁ". וְהַזְּקֵנִים הָיוּ טוֹעֲמִין בּוֹ כַּלֶּחֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם".
וְהַחוֹלֶה הָיָה טוֹעֲמוֹ כַּסֹּלֶת מְעֹרָב בְּשֶׁמֶן, וּדְבַשׁ כְּטִיסָנִי זוֹ שֶׁעוֹשִׂין לְחוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר.
וּמִנַּיִן שֶׁהָיָה בּוֹ טַעַם סֹלֶת וּדְבַשׁ? שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלַחְמִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לְךָ סֹלֶת שֶׁמֶן וּדְבַשׁ". מִי שֶׁהָיָה זָרִיז, הָיָה יוֹצֵא וּמְלַקֵּט מִן הַשָּׂדֶה שֶׁנֶּאֱמַר: "וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ". וְהַבֵּינוֹנִים הָיוּ יוֹצְאִין לְפֶתַח אָהֳלֵיהֶם וּמְלַקְּטִים. וְהָעֲצֵלִים הָיוּ רוֹבְצִים עַל מִטּוֹתֵיהֶן, וּפוֹשְׁטִין יְדֵיהֶן, וְהוּא יוֹרֵד לְתוֹךְ יְדֵיהֶן, שֶׁנֹּאמַר: "וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטַּל".
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: אִם כֵּן לָמָּה הָיָה יוֹרֵד בְּכֹל יוֹם, וְהַמּוֹתָר וְחָם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמֵס?
מִפְּנֵי מַשּׂאוֹי הַדֶּרֶךְ. דָּבָר אַחֵר: שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין אוֹתוֹ חָם וְלֹא צוֹנֵן. דָּבָר אַחֵר: שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל נוֹשְׂאִין עֵינֵיהֶן בְּכֹל יוֹם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
מִכָּאן הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כֹּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָה שֶׁיֹּאכַל הַיּוֹם וְאוֹמֵר: מָה אֲנִי אוֹכֵל לְמָחָר?
הֲרֵי מְחֻסָּר אֱמוּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי.
ר' אֶלְעָזָר הֲמוֹדָעִי אוֹמֵר:
וּכְאַמָּתַיִם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ - שְׁתֵּי אַמּוֹת הָיָה הַמָּן גָּבוֹהַּ מִן הָאָרֶץ, וְלֹא נָטְלוּ אוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא מִן הַגָּבוֹהַּ.
צֵא וּרְאֵה כֵּיצַד הָיָה הַמָּן יוֹרֵד לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל?
יוֹצֵא רוּחַ צְפוֹנִית וּמְכַבֵּד אֶת הַמִּדְבָּר, יוֹרֵד מָטָר וּמְכַבֵּשׁ אֶת הָאָרֶץ, וְהַטַּל עוֹלֶה וְהָרוּחַ מְנַשֵּׁב בּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ כְּמִין שֻׁלְחָנוֹת שֶׁל זָהָב, וְהַמָּן הָיָה יוֹרֵד עֲלֵיהֶן, וּמֵהֶן הָיוּ נוֹטְלִין יִשְׂרָאֵל, וְאוֹמְרִין: אִם כֵּן זִמֵּן הַמָּקוֹם לְמַכְעִיסָיו, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה יְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לְצַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא.
(ילקוט שמעוני)
המן, אותו מזון שמיימי מופלא, שהוריד אלוהים לעם הרעב במדבר, הלהיב את דמיונם של חז"ל. הם מתארים אותו כיורד בשפע כמותי פנטסטי, אך בעל חיי מדף קצרים במיוחד. ארבע שעות אחרי זריחת החמה כבר נעשה מקולקל ונוזלי, ונשטף בנחלים אדירים. מזון זה שונה לחלוטין ממזון הנודדים במדבר, המתאפיין ביכולת עמידה בתנאי יובש לאורך זמן, כמו זני תמרים מסוימים, או הגבינה הקשה שמכינים הנוודים למסעות ארוכים.
ועוד מתכונותיו המופלאות – הוא נגלה לעיניהם של המאמינים ונסתר מעיני הכופרים. בכל זאת, בדרך בלתי מוסברת, גם אומות העולם, הגויים, נחשפים לו, אך הוא נעשה בפיהם מר כלענה.
המן שייך לתקופה מאד מוגדרת ומוגבלת, לזמן נדודי ישראל במדבר, אך מי שרוצה להאמין שניתן עוד לחוות את טעמו המיוחד של המן, יסתפק באמונה, שבעולם הבא יזכו הצדיקים לטעום את טעמו הנהדר. בתקופת המקרא האמונה בעולם הבא עדיין לא היתה קיימת, אך אמונה זו נעשתה שכיחה מאד בתקופת המשנה והתלמוד. כיצד ישתמר המן עד לאותם ימים רחוקים, אין לדעת. כנראה יפתחו קו יצור חדש...
עד כאן דברי זבדי בן לוי. רבי יוסי בר רבי חנינא מוסיף משלו לאותה אגדה אודות המזון, שטעמו שונה בפי אנשים שונים. המן ידע להתאים את עצמו לטעמם של האוכלים אותו: התינוקות טעמו בו טעם של חלב. הזקנים – טעם של לחם, ועוד... הוא התאים את עצמו גם להרגלי העבודה של האנשים השונים בעם. מי שהיה חרוץ וזריז – יצא אל השדה ללקט אותו. הפחות חרוצים מצאוהו על סף האוהלים שלהם, ואפילו העצלים, ששכבו סרוחים על מיטותיהם, הושיטו יד החוצה, ופתיתי מן צנחו בנועם אל כפות ידיהם. בתשדירי השרות של אותה תקופה היה נפוץ הפתגם הבא: "גם אם אינך מיומן, אל תדאג, יש מן!".
רבי אלעזר ברבי שמעון מסביר מדוע העניק אלוהים למין תכונות אלה. בניגוד למאכליהם היבשים של נוודים, המן ניחן בתכונות של טריות, ונאכל חם. בשל נדודיהם הרבים של בני ישראל, המן ירד עליהם בכל יום, ולא נאלצו לטלטל אותו עמם בהליכה במדבר. תלות זאת בירידת המן מחדש בכל יום חייבה אמונה חזקה באל, ולשם כך נועד.
רבי אליעזר מוסיף ומכליל בדבר הדאגה ליום המחר, המעידה על אמונה רופפת באל. אם יש לך אוכל להיום, אל תדאג למחר. רעיון זה מובע ביתר פירוט והרחבה בברית החדשה:
לָכֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם: אַל תִּדְאֲגוּ לְנַפְשְׁכֶם - מַה תֹּאכְלוּ אוֹ מַה תִּשְׁתּוּ, וּלְגוּפְכֶם - מַה תִּלְבְּשׁוּ. הֲלֹא הַנֶּפֶשׁ חֲשׁוּבָה מִן הַמָּזוֹן, וְהַגּוּף חָשׁוּב מִן הַלְּבוּשׁ. הַבִּיטוּ אֶל עוֹף הַשָּׁמַיִם: אֵינָם זוֹרְעִים וְאֵינָם קוֹצְרִים, אַף אֵינָם אוֹסְפִים אֶל אֲסָמִים, וַאֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם מְכַלְכֵּל אוֹתָם. הֲלֹא אַתֶּם חֲשׁוּבִים יוֹתֵר מֵהֶם. וּמִי מִכֶּם בְּדַאֲגָתוֹ יָכוֹל לְהוֹסִיף טֶפַח אֶחָד עַל שְׁנוֹת חַיָּיו? וְלָמָּה אַתֶּם דּוֹאֲגִים לַלְּבוּשׁ? הִתְבּוֹנְנוּ אֶל שׁוֹשַׁנֵּי הַשָֹדֶה וּרְאוּ אֵיךְ הֵם גְּדֵלִים: אֵינָם עֲמֵלִים וְאֵינָם טוֹוִים. אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם שֶׁגַּם שְׁלֹמֹה בְּכָל הֲדָרוֹ לֹא הָיָה לָבוּשׁ כְּאֶחָד מֵהֶם. וְאִם כָּכָה מַלְבִּישׁ אֱלֹהִים אֶת חֲצִיר הַשָֹדֶה אֲשֶׁר הַיּוֹם יֶשְׁנוֹ וּמָחָר יֻשְׁלַךְ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר, עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָּה אֶתְכֶם, קְטַנֵּי אֱמוּנָה! לָכֵן אַל תִּדְאֲגוּ לֵאמֹר: מַה נֹּאכַל? מַה נִּשְׁתֶּה? וּמַה נִּלְבַּשׁ? הֵן אֶת כָּל אֵלֶּה מְבַקְשִׁים הַגּוֹיִים, וַהֲרֵי אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם יוֹדֵעַ שֶׁצְּרִיכִים אַתֶּם לְכָל אֵלֶּה. אַתֶּם בַּקְּשׁוּ תְּחִלָּה אֶת מַלְכוּתוֹ וְאֶת צִדְקָתוֹ, וְכָל אֵלֶּה יִוָּסְפוּ לָכֶם. לָכֵן אַל תִּדְאֲגוּ לְיוֹם מָחָר, כִּי הַמָּחָר יִדְאַג לְעַצְמוֹ; דַּי לוֹ לַיּוֹם צָרָתוֹ.
(הבשורה על פי מתי ו')