אָמְרוּ בָּנָיו שֶׁל הוּרְקָנוֹס לַאֲבִיהֶם: רְאֵה, מֶה עָשָׂה לְךָ אֱלִיעֶזֶר בִּנְךָ, הִנִּיחֲךָ בְּזִקְנָתְךָ וְהָלַךְ לִירוּשָׁלַיִם. לֵךְ וְהַדֵּר אוֹתוֹ מִנְּכָסֶיךָ. עָלָה הוּרְקָנוֹס לִירוּשָׁלַיִם לְהַדִּיר אֶת בְּנוֹ מִנְּכָסָיו.
אָמְרוּ: אוֹתוֹ הַיּוֹם הָיָה יוֹם טוֹב לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְכָל גְּדוֹלֵי הַמְּדִינָה סוֹעֲדִים אֶצְלוֹ: בֶּן צִיצִית הַכֶּסֶת וְנַקְדֵּימוֹן בֶּן גּוֹרְיוֹן וּבֶן כַּלְבָּא שָׂבוּעַ. שָׁמַע רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי עַל הוּרְקָנוֹס שֶׁבָּא,אָמַר: עֲשׂוּ לוֹ מָקוֹם.
הוֹשִׁיבוּהוּ בֵּין גְּדוֹלֵי הַמְּדִינָה. הָיָה יוֹשֵׁב בֵּינֵיהֶם וּמְרַתֵּת. נָתַן רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי עֵינָיו בְּרַ' אֱלִיעֶזֶר
וְאָמַר לוֹ: פְּתַח וּדְרֹשׁ. אָמַר לוֹ: אֵינִי יָכוֹל לִפְתֹּחַ. מָשָׁל לְבוֹר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מַיִם יוֹתֵר מִמָּה שֶׁהוּא מַכְנִיס, כָּךְ אֵין אֲנִי יָכוֹל לוֹמַר דִּבְרֵי תּוֹרָה יוֹתֵר מִמָּה שֶׁקִּבַּלְתִּי מִמְּךָ. אָמַר לוֹ: בְּנִי, מָשָׁל לְמַעְיָן שֶׁהוּא נוֹבֵעַ וּמוֹצִיא מַיִם מֵאֵלָיו, אַף אַתָּה כָּךְ. דָּחַק עָלָיו וּדְחָקוּהוּ הַתַּלְמִידִים. עָמַד וּפָתַח וְדָרַשׁ בִּדְבָרִים שֶׁלֹּא שְׁמָעָתַם אֹזֶן מֵעוֹלָם, וְהָיוּ פָּנָיו מְאִירוֹת כְּאוֹר הַחַמָּה וְקַרְנוֹתָיו יוֹצְאוֹת כְּקַרְנוֹתָיו שֶׁל מֹשֶה, וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ אִם יוֹם וְאִם לַיְלָה. עָמַד רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְאָמַר: אַשְׁרֵיכֶם, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, שֶׁיָּצָא זֶה מֵחֲלָצֵיכֶם! אָמַר הוּרְקָנוֹס: לְמִי אָמַר כָּךְ? אָמְרוּ לוֹ: לֶאֱלִיעֶזֶר בִּנְךָ. אָמַר לָהֶם: לֹא כָּךְ הָיָה לוֹ לוֹמַר, אֶלָּא: אַשְׁרֵי אֲנִי שֶׁיָּצָא זֶה מֵחֲלָצַי! עָלָה הוּרְקָנוֹס עַל הַסַּפְסָל וְאָמַר לִפְנֵי בְּנֵי יְרוּשָׁלַיִם: רַבּוֹתַי, אֲנִי לֹא בָּאתִי אֶלָּא לְהַדִּיר אֱלִיעֶזֶר בְּנִי מִנְּכָסַי; עַכְשָׁו כָּל נְכָסַי יְהוּ נְתוּנִים לֶאֱלִיעֶזֶר בְּנִי, וְכָל אֶחָיו אֵין לָהֶם בָּהֶם כְּלוּם. אָמַר לוֹ רַ' אֱלִיעֶזֶר: אִלּוּ קַרְקָעוֹת בִּקַּשְׁתִּי מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – הָיָה נוֹתֵן לִי,
שֶׁנֶּאֱמַר: "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ" (תהילים כד, א). אִלּוּ כֶּסֶף וְזָהָב בִּקַּשְׁתִּי – הָיָה נוֹתֵן לִי, שֶׁנֶּאֱמַר: "לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָאוֹת" (חגי ב, ח). לא בִּקַּשְׁתִּי מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא תּוֹרָה בִּלְבַד.
(מדרש פרקי דרבי אליעזר)
רבי אליעזר בן הוּרקנוּס היה מגדולי התנאים בדור השני, בתקופת חורבן בית שני ולאחריו, ומבכירי תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי. ר' יוחנן כינה אותו "בּוֹר סוּד שאינו מאבד טיפה" בשל יכולות הלימוד והזיכרון שלו. ר' אליעזר היה עמיתו וגיסו של רבן גמליאל דיבנה ובר הפלוגתא של רבי יהושע בן חנניה. הוא ישב בעיר לוד ועמד בראש ישיבה ובית דין בה.
המדרש שלפנינו מספר על רגע ההתגלות של ר' אליעזר כתלמיד חכם. לא הובאו כאן המדרשים המספרים את קורותיו לפני שהגיע לירושלים, את עזיבתו את בית אביו העשיר ואת העיסוק בחקלאות ואת העוני המחפיר שחווה בימיו הראשונים בבית מדרשו של ר' יוחנן בן זכאי. מסיפור מקדים זה אנו למדים על הפניית העורף המוחלטת שלו לנכסי המשפחה האמידה שלו ועל כך שדעתו של אביו לא היתה נוחה משינוי זה שעשה אליעזר בחייו.
וכעת, עם התחלת סיפורנו זה, מתברר לנו שישנם גם אחים לאליעזר, ושגם הם חושבים עליו רעות. התנערותו מהחובות שהם סבורים שהוא חייב לאחוזה החקלאית שלהם – התנערות זו מספקת להם סיבה או תירוץ להסית את אבא הורקנוס נגדו, שיסע לירושלים אל הבן הסורר, וידיר אותו מנכסיו. האחים, כמובן, ירוויחו מזה. אליעזר עצמו לא חשב כלל להסתמך על המשאבים המשפחתיים, והעדיף חיי רעב על בקשת חסד מהמשפחה, אבל האחים חתרו להקנות למצב זה סטטוס רשמי.
הורקנוס הגיע אל בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי דוקא ביום טוב עבורו. הוא מצא את עצמו מוזמן למסיבה עם שועי העיר ירושלים, ולמרות שהיה רק בעל אדמות מהפריפריה, רבן יוחנן בן זכאי נותן לו מקום של כבוד בין חשובי הבירה. האם ידע רבן יוחנן בן זכאי את הקשר המשפחתי שבין האורח המכובד לבין התלמיד העני והצנוע שבבית מדרשו? המדרש אינו מספר זאת. לכאורה היתה זו הזדמנות של פז עבור הורקנוס לנצל את המעמד שלו כדי לבוא חשבון עם הבן, שהפנה עורף לעושר ולכבוד. אבל הורקנוס לא מרגיש בנוח. הוא זר לאווירת ירושלים, ולמרות עושרו הרב, הוא אינו מרגיש בחבורת נכבדי העיר כשווה בין שווים. אבל מחכה לו הפתעה נוספת. תחת מנהיגותו של בן זכאי אין ההתוועדות המפוארת לכבודו הופכת למפגן של עושר ופאר. רבן יוחנן מזכיר לנוכחים מה חשוב בעיניו, והוא מבקש את הנוכחים לעסוק בדבר תורה. הוא מפתיע את האורח, כשהוא פונה אל אליעזר בנו, ומבקשו לדרוש בפני הציבור. זה רגע הפריצה הגדול של אליעזר בן הורקנוס, ולעיני רבן יוחנן, לעיני כל תלמידי החכמים, לעיני עשירי ירושלים, ובנוסף לכך, לעיני אביו הנבוך, הוא מלהטט בדברי תורה 'שֶׁלֹּא שְׁמָעָתַם אֹזֶן מֵעוֹלָם', וכאילו כדי להעצים את רושם הרגע – 'פָּנָיו מְאִירוֹת כְּאוֹר הַחַמָּה, וְקַרְנוֹתָיו יוֹצְאוֹת כְּקַרְנוֹתָיו שֶׁל מֹשֶה, וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ אִם יוֹם וְאִם לַיְלָה'. כאן הופך הסיפור העובדתי לפנטסיה.
וכאילו כדי להרים לו, להורקנוס, להנחתה, עומד רבן יוחנן מול התלמיד שזרח והדהים את הקהל, נושקו על מצחו ואומר לו: 'אַשְׁרֵיכֶם, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, שֶׁיָּצָא זֶה מֵחֲלָצֵיכֶם!'. הורקנוס, היודע מחלציו של מי יצא העילוי הצעיר, בוחר לתקן ולהצהיר קבל עם ועדה, שהוא האב הגאה. המהפך הושלם! אך העשיר הפרובינציאלי הזה נעדר כל טקט, ובפני הציבור המופתע הוא מגלה מה היתה מטרת ביקורו בירושלים – להדיר את אליעזר מירושת נכסיו. המטוטלת נודדת לקצה ההפוך, כשהורקנוס מחליט כי החליט להוריש את כל נכסיו לבנו זה, ולהדיר את אחיו הקנאים מכל זכות ירושה. לא נסחפת, הורקנוס? מי שמעמיד אותו על מקומו הוא אליעזר, המבהיר לו כי אין לו חפץ בירושה חומרית, וכי רק בתורה חשק.
האם נעלב הורקנוס מהדחיה הזאת? אין לדעת. אליעזר לא פגע בו ישירות, ואפילו לא הצהיר על סירובו לירושה. הוא רק אמר שכל מעייניו הם במשהו אחר, לא חומרי. הורקנוס יכול לשוב הביתה שבע רצון. בנו אליעזר ינחיל לו כבוד לדורות רבים, והוא יוכל לשוב למה שהוא רגיל לו, לאחוזתו הכפרית ולבניו הנאמנים, שירושתם לא קופחה לבסוף.
ורבי אליעזר פצח בקריירה תורנית ענקית, כשהוא מתבלט בסמכותו ובביקורתיות הקשה שלו, כולל כלפי עצמו. הוא העיד על עצמו: "מימי לא קדמני אדם בבית המדרש, ולא ישנתי בבית המדרש לא שנת קבע ולא שנת עראי, ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי, ולא שחתי שיחת חולין, ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם". אחד העימותים הטראגיים שלו עם חכמים היה בפרשת 'תנורו של עכנאי', בה התעמת עם גיסו, רבן גמליאל, נודה על ידי החכמים, והביא למותו של הגיס הנכבד.