אָמְרָה לֵיהּ בַּרְתֵּהּ [כְּפִי שֶׁאָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ] שֶׁל הַקֵּיסָר הָרוֹמִי לר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה כְּשֶׁהָיָה בְּרוֹמִי: אִי [אוֹי] לְחָכְמָה מְפֹאָרָהּ כְּשֶׁלְּךָ שֶׁהִיא מֻנַּחַת בִּכְלִי מְכֹעָר! שֶׁרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אַף שֶׁהָיָה חָכָם גָּדוֹל, לֹא הָיָה יְפֵה מַרְאֶה. אָמַר לָה כְּאִלּוּ שֶׁלֹּא מִן הָעִנְיָן: אָבִיךָ רָמֵי חַמְרָא בְּמַנַּי דְּפַחְרָא [אָבִיךְ שָׁם יַיִן בִּכְלִי חֶרֶס]? אָמְרָה לֵיהּ [לוֹ]: אֶלָּא בְּמַאי נִרְמֵי [בַּמֶּה נָשִׂים]? אָמַר לֵהּ: אַתּוּן דְּחָשְׁבִיתוּ, רָמוּ בְּמָאנֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא [אַתֶּם שֶׁאַתֶּם חֲשׁוּבִים, שִׂימוּ אוֹתָם בִּכְלֵי זָהָב וְכֶסֶף]. אָזְלָה וְאָמְרָה לֵיהּ לֶאֱבוּהָ רָמְיָא לְחַמְרָא בְּמַנַּי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא, וְתַקִּיף [הֲלָכָה וְאָמְרָה לוֹ לְאָבִיהָ לַעֲשׂוֹת כֵּן וְשָׂמוּ אֶת הַיַּיִן בִּכְלֵי זָהָב וְכֶסֶף, וְהֶחְמִיץ]. אָתוּ וְאָמְרוּ לֵיהּ [בָּאוּ וְאָמְרוּ לוֹ] לַקֵּיסָר שֶׁהֶחְמִיץ הַיַּיִן. אָמַר לֵהּ לִבְרָתֵהּ [לְבִתּוֹ]: מַאן [מִי] אָמַר לָךְ הָכִי [לַעֲשׂוֹת כָּךְ], מִי יָעַץ לָךְ עֵצָה זוֹ? אָמְרָה לֵיהּ [לוֹ]: ר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה. קַרְיוּהוּ [קִרְאוּ לוֹ] לָבוֹא. אָמַר לֵיהּ [לוֹ] הַקֵּיסָר: אַמַּאי [מַדּוּעַ] אָמַרְתָּ לָה הָכִי [כָּךְ]? אָמַר לֵיהּ [לוֹ]: כִּי הֵיכִי [כְּפִי] שֶׁאָמְרָה לִי כָּךְ אַמְרִי [אָמַרְתִּי] לָה, לְהוֹכִיחַ שֶׁדְּבָרִים מְשֻׁבָּחִים אֵין מִשְׁתַּמְּרִים אֶלָּא בִּכְלִי פָּחוּת. אָמַר לוֹ: וְהָא אִיכָּא שְׁפִירִי דִּגְמִירִי [וַהֲרֵי יֵשׁ אֲנָשִׁים יָפִים שֶׁלָּמְדוּ] וּמְלֵאִים חָכְמָה! עָנָה לוֹ: אִי הֲווֹ סָנוּ [אִלּוּ הָיוּ מְכֹעָרִים] טְפֵי הֲווֹ גְּמִירִי [יוֹתֵר הָיוּ לוֹמְדִים]"
(בַּבְלִי תַּעֲנִית ז, א)
תלמידי חכמים אוהבים להפגיש במדרשים את רבניהם עם נשים נכריות. על פי רוב מלמד החכם את האשה המכובדת לקח. לעתים מסתנן לו מתח ארוטי אל המפגש. לעתים מסתיים המפגש בהחלטתה של הגבירה להתגייר. אחד הכוכבים של מדרשים אלה הוא ר' יהושע בן חנניה, מתנאי הדור השני, תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי, ראש הישיבה בפקיעין ובנוסף לכל זה – גם פחמי! אפשר להניח שלקראת המפגש עם בתו של הקיסר הוא החליף מבגדי עבודה למשהו יותר נקי...
בתו של הקיסר לא דופקת חשבון. לה מותר לומר הכל, גם אם זה לא פליטיקלי קורקט, והיא מאתגרת את ר' יהושע בתמיהה כיצד זה חכמה כל כך מרשימה מצויה בגוף מכוער! אבל ר' יוחנן עוקף את השאלה הישירה ומציע לנערה ניסיון כימי – להעביר את היין הקיסרי המשובח מכלי החרס הפשוטים לכלים של זהב וכסף. הנסיכה נענית לאתגר ועושה, בשיתוף עם אביה הקיסר, כפי שהציע, והיין מחמיץ. כשלמד הקיסר לדעת שיינו התקלקל, הוא פונה אל הבת ושואל אותה מי זה שיעץ לה לעשות את השטות הזאת, והיא מספרת לו על המפגש עם ר' יהושע.
בנקודה זו יכולים העניינים להסתבך. הקיסר עלול לזעום ולפגוע בר' יהושע; אך המדרש מכוון לסיום אחר של המדרש, להפי-אנד שיש בו לקח נוסף על זה שכבר נלמד. הקיסר מזמן אליו את החכם, ומבקש ממנו הסבר. זה לא היה שיעור בכימיה. ר' יהושע כיוון למשהו יותר כללי – "שֶׁדְּבָרִים מְשֻׁבָּחִים אֵין מִשְׁתַּמְּרִים אֶלָּא בִּכְלִי פָּחוּת". הקיסר אינו טמבל, והוא אינו מקבל את האמירה כפשוטה. הוא, ככל הנראה, שמע מבתו הפוחזת מה היתה ראשיתו של הדיאלוג בינה לבין ר' יהושע, והוא מכוון בשאלתו למה שהעסיק את הנערה. כלי החרס הפחות, אכן, מתאים יותר לשמירה על איכות היין, אך מדוע צריך אדם להיות מכוער כדי שיהיה חכם? הקיסר עומד על חוסר ההתאמה בין המשל לנמשל. ר' יהושע לא מתבלבל, והוא סוגר את הויכוח באמירה "אִלּוּ הָיוּ מְכֹעָרִים, יוֹתֵר הָיוּ לוֹמְדִים", או בתחביר רגיל יותר - "אִלּוּ הָיוּ מְכֹעָרִים, הָיוּ לוֹמְדִים יוֹתֵר". האם התכוון לכך ר' יהושע ברצינות? האם סבור היה כי יופי מפריע לאדם להרחיב את השכלתו? על הנושא הזה אפשר להתווכח עד מחר. לקיסר ולבתו זה כנראה הספיק.