המדרשים בדף זה לקוחים מספר 'מדרש לקח טוב'. למרות שהאוסף נערך סופית בימי הביניים, יש בו גם חומר קדום הרבה יותר.
"בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה". אָמַר ר' יוֹחָנָן: בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם. שֶׁלֹּא יְהֵא דּוֹרוֹ אוֹמְרִים: בַּלַּיְלָה נִכְנָס, וְלֹא הָיִינוּ רוֹאִין; שֶׁאִם הָיִינוּ יוֹדְעִים, לֹא הָיִינוּ מַנִּיחִים אוֹתוֹ לִכָּנֵס.
כתוב: "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה". 'בעצם היום הזה' – ניתן להבין על דרך הפשט – ביום הזה בדיוק. אבל פרשנים מוקדמים מבינים זאת אחרת. גם רש"י הולך בדרך דומה: 'לִמֶּדְךָ הכתוב שהיו בני דורו אומרים: אילו אנו רואים אותו נכנס לתיבה, אנו שוברין אותה והורגין אותו. אמר הקב"ה: אני מכניסו לעיני כולם, ונראה דבר מי יקום'. נוח לא נמלט עם התיבה בהיחבא, כך אומרים הפרשנים. אמנם נוח לא הטיף לבני דורו נגד חטאיהם, ואף לא הזהירם מפני המבול, אבל עצם בניית התיבה הגדולה ואיסוף בעלי החיים אל תוכה היה חייב לעורר תשומת לב, ואולי אף ביקורת.
"וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ". מִפְּנֵי הָרְשָׁעִים, שֶׁהָיוּ רוֹצִים לַהֲפֹךְ הַתֵּבָה, וְהֵבִיא הקב"ה דֻּבִּים וַאֲרָיוֹת, וְסִבְּבוּ אֶת הַתֵּבָה, וְלֹא יָכְלוּ לִיגַע בָּהּ.
בניגוד לפשט הפסוק, הרומז לסגירת התיבה מפני חדירת מי המבול פנימה, מדרש זה ממשיך את הרעיון של המדרש הקודם. אכן, היתה התנגדות מצד שכניו של נוח, ובלי יחידת מאבטחים של דובים ואריות לא היה המבצע יוצא לדרך.
"כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה, מֵתוּ". וְלֹא דָּגִים שֶׁבַּיָּם, שֶׁלֹּא נִגְזְרָה עֲלֵיהֶם גְּזֵרָה, שֶׁלֹּא הָיוּ בְּ-"כִי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר". לְפִיכָךְ נִצּוֹלוּ.
'מכל אשר בחרבה' מתייחס אל בעלי החיים היבשתיים. שואלים חז"ל: מדוע האכיפה הבררנית הזאת? אם חטאו כולם (גם בעלי החיים?) – היה על האל להשמיד גם את בעלי החיים הימיים. ההסבר הטבעי היה צריך להיות ברור: שיטפון ומבול יכולים לחולל הרס נוראי ביבשה, ופגיעה מינימלית בלבד בחי אשר בים. אבל את חז"ל זה לא מספק, שכן כשם שאלוהים יכול למחות את בעלי החיים היבשתיים במבול אדיר, אין לו בעיה לייבש את הימים ולפגוע בדגים למיניהם. וכאן בא ההסבר האמוני: הביטוי 'כי השחית כל בשר' מתייחס רק למה שהתרחש על פני האדמה, וחיות הים לא לקחו חלק במעשי החטא האלה. על כן לא ניזוקו.
"וְיִשְׁלַח אֶת הַיּוֹנָה" וְגוֹ' "וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ, וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה". יְהוּדָה בר' נַחְמָן בְּשֵׁם ר' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: אִלּוּ מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ, לֹא הָיְתָה חוֹזֶרֶת.
זו פרשנות פשט בסיסית, שכן גם המקרא מספר כי נוח שלח את היונה שלוש פעמים. בפעם הראשונה היונה לא מצאה מנוח לכף רגלה (ביטוי אהוב מאד בספרות עמנו), ועל כן חזרה. בפעם השניה היא שבה עם עלה הזית בפיה, ובפעם השלישית, כאשר נמצא לה מקום לקנן בו – היא באמת לא שבה אל נוח.
"וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ". מַאי שְׁנָא עֲלֵהּ זַיִת. אֶלָּא אָמְרָה הַיּוֹנָה לִפְנֵי הקב"ה: רבש"ע, יְהִי מְזוֹנוֹתַי מְרוֹרִין כַּזַּיִת, וּמְסוּרִין בְּיָדֶיךָ, וְאַל יְהִי מְתוּקֵין כִּדְבַשׁ וּמְסוּרִין בְּיַד בָּשָׂר וָדָם. לְפִיכָךְ צָרִיךְ (אדם) לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים מִלִּפְנֵי בּוֹרְאוֹ, שֶׁלֹּא יַצְרִיכוֹ לִידֵי בְּנֵי אָדָם.
'מַאי שְׁנָא' – במה שונה? מה מיוחד בעלה הזית, שהיונה בחרה בו מכל הצמחים? כאן 'מתפרעים' חז"ל, כלומר מפליגים בהסבר משמעות הבחירה של היונה. המבול מאחורינו, והלקח המוסרי עדיין מהדהד: חטאיהם של בני האדם נוראים הם, ואין להם מחילה. אפילו בעלי החיים יודעים כי יש סכנה בהזדקקות לחסדיהם של בני-אנוש. גם היונה מעדיפה את טעמו המר של עלה הזית על פני המזון הטעים והמשביע יותר שהאדם יכול להציע לה. וזה המסר של אותה יונה, שאנו מצפים ממנה, שהיא תביא את השלום...