מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד, שֶׁפָּדָה רִיבָה אֶחָת בַּת יִשְׂרָאֵל מִן הַשֶּׁבִי, וּכְשֶׁהִגִּיעוּ לְמָלוֹן, הִשְׁכִּיבָהּ תַּחַת מַרְגְּלוֹתָיו. וּלְמָחָר יָרַד, וְטָבַל לְהִטָּהֵר לִפְנֵי לִמּוּד תּוֹרָה וּתְפִלָּה, וְשָׁנָה לְתַלְמִידָיו. וְהַדָּבָר, לְמַרְאִית הָעַיִן, מְעוֹרֵר חֲשָׁד, כְּאִלּוּ שָׁמַר אֶת הַנַּעֲרָה לְעַצְמוֹ, וּמָה גַּם כְּשֶׁטָּבַל בַּבֹּקֶר כְּדֶרֶךְ שֶׁטּוֹבְלִים לְאַחַר בִּיאָה. אָמַר לָהֶם לְתַלְמִידָיו: בְּשָׁעָה שֶׁהִשְׁכַּבְתִּיהָ תַּחַת מַרְגְּלוֹתַי, בַּמֶּה חֲשַׁדְתּוּנִי? אָמְרוּ לוֹ: אָמַרְנוּ, שֶׁמָּא יֵשׁ בָּנוּ תַּלְמִיד, שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק לְרַבִּי בְּהִתְנַהֲגוּיוֹתָיו, וְאֵין הָרַב רוֹצֶה לְהַשְׁאִיר אֶת הַנַּעֲרָה בֵּין הַתַּלְמִידִים, שֶׁאֵינוֹ בָּטוּחַ בַּהֲגִינוּתָם לְעִנְיָן זֶה. אָמַר לָהֶם: בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַדְתִּי וְטָבַלְתִּי, בַּמֶּה חֲשַׁדְתּוּנִי? עָנוּ לוֹ: שֶׁמָּא מִפְּנֵי טֹרַח הַדֶּרֶךְ אֵרַע קֶרִי לְרַבִּי. אָמַר לָהֶם: הָעֲבוֹדָה! כָּךְ הָיָה. וְאַתֶּם, כְּשֵׁם שֶׁדַּנְתּוּנִי לְכַף זְכוּת, אַף הַמָּקוֹם יָדִין אֶתְכֶם לְכַף זְכוּת.
בבלי שבת עפ"י שטיינזלץ
פדיון שבויים היא מצווה גדולה וחשובה. באותם ימים היה מאד נפוץ הסחר בשבויי מלחמה. צבאות שכבשו ארצות לקחו שבויים ומכרו אותם לכל החפץ בעבדים. אם היו מגיעים קרובי משפחה של השבוי ומבקשים לשחררו, היה עליהם לקנות את השבוי כאילו קנו עבד.
לגבי נשים שבויות היה העניין רציני במיוחד. נשים יהודיות שנפלו בשבי היו מועדות לסכנה של חילול תומתן. מעבר לטראומה של האונס, גם אם נפדו ושחררו, הן היו שבות הביתה עם תווית של מצרך פגום. בתי דין יהודיים נאלצו לדון בבקשותיהן של שבויות שיצאו לחופשי לאשר שהן נותרו טהורות. ברור, שמי שפדה את הנשים האלה היה אחראי לשלומן עד שהשיבן הביתה.
ובזה עוסק סיפורנו. אותו חסיד, שלֻוָּהּ, כנראה, על ידי תלמידיו, פדה אישה מהשבי, והיה בדרכו עמה חזרה לעיר מגוריהם. הם לנו בדרך במלון, והאיש לקחה לחדרו, והשכיבה על הארץ למרגלותיו. נורמות של דורנו היו מצפות ממנו לפנות לה את המיטה ולשכב למרגלותיה, אך אנו נמצאים בתקופת התלמוד. למחרת הלך החסיד להיטבל, ואחר ישב עם תלמידיו ללימוד ולתפילה. הליכתו לטבילה היה בה כדי לעורר חשד, שמא הוא בא על האישה המסכנה בלילה. האיש לא המתין לשאלותיהם של תלמידיו, אלא פנה אליהם בדברים. הוא רצה לוודא, שאין הם חושדים בו במעשה אסור. במקום לספר להם מדוע הכניס את האישה לחדרו בלילה, ומדוע הלך להיטבל, החסיד חקר את תלמידיו על מה הם חשבו כשראו אותו עושה זאת. לשאלתו הראשונה (מדוע לקחה לחדרו בלילה) ענו התלמידים, כי האמינו בכוונתו הטהורה, כי כל מעייניו של החסיד היו בהגנה על תומתה של האישה, מחשש שאולי בין התלמידים ישנו מישהו, העלול להתפתות לעשות בה מעשה. לשאלתו השנייה ענו התלמידים, כי גם בהליכתו לטבילה הם לא ראו מעשה מחשיד, כי האמינו באפשרות שהיה לו קרי-לילה, מה שמחייב טבילה לאחר מכן. המורה שיבח את תלמידיו על שלא העלו בליבם כל חשד כלפיו, וברך אותם בגמול שיקבלו מידי הבורא.
נחזור ונבחן את התנאים היוצאים דופן של המקרה. גבר הולך בדרך עם אישה שאינה אשתו, והלילה יורד עליהם לפני שהספיקו להגיע למקום מגוריהם, שם יכול היה הגבר למסור את האישה לאביה או לבעלה ולהשתחרר מהאחריות לשלומה ולתומתה. האישה היתה בשבי האויב, ויתכן שחוללה בידי שוביה, אך המדרש אינו עושה לגבר הֲנָחוֹת, ואינו סבור שבשל כך האישה מותרת לכל. הדרך היחידה לשמור עליה באותו מלון, אם אין אישה היכולה להלינה אצלה בלילה, היא החזקתה קרוב אליו, כך שאיש לא יוכל לפגוע בה בזמן שכולם ישנים. השארת דלת פתוחה, נורמה המתחילה להיות מקובלת בימינו כדי למנוע לזות שפתיים או תקיפה של האישה, כנראה לא היתה אופציה אפשרית. האיש שלקח אחריות על גורלה של האישה עד שתימסר לידי קרוביה, עלול כעת להיות נחשד על ידי אחרים, שניצל את ההזדמנות ופגע בשבויה המשוחררת. אכן, קיום מצוות פדיון שבויים, בנוסף להשקעת הזמן והכסף הנדרשת לשם כך, מביאה אדם מן הישוב למקומות מסוכנים, וצריך אדם להיות חסיד באמת, אם הוא מוכן לקיים את המצווה בלב שלם.
נשאל עוד שאלה ממזרית אחת: מדוע היה לו, לחסיד, קרי-לילה? האם, כדבר תלמידיו התמימים, היה זה 'טורח הדרך' שגרם לתאונה הקלה? אני נוטה להאמין, שלא כך היה הדבר, וכי נוכחותה של האישה בחדרו בעת לילה היא שעוררה בו את היצר, ולמרות שעמד ביצרו ושמר על תומתה של האישה, באו אליו חלומות רטובים בעת שנתו, וקרה מה שקרה. על כך אין להאשימו, מה גם שהחסיד המחמיר עם עצמו במצוות מעשיות הלך בבוקר למקווה להיטבל.
התלמידים, מכל מקום, ראויים לכל שבח. גדול הפיתוי להעלות בדמיון את האפשרות, שהאיש עשה משהו אסור מאחורי הדלת הסגורה באותו לילה. ראוי לנו שנבדוק עצמנו אם בהזדמנויות מעין אלו עולים בנו חשדות, או שמא התגובה הספונטנית שלנו היא תגובה של אמון.