מַעֲשֶׂה בִּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ שֶׁהָיְתָה לוֹ בַּת יְפֵיפִיָּה שֶׁאֵין כְּמוֹתָהּ בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הִבִּיט בְּמַזָּלוֹת מִי בֶּן זוּגָהּ וּמִי יִשָּׂאֶנָּה, וְרָאָה שֶׁהוּא עָנִי אֶחָד, וְאֵין בְּיִשְׂרָאֵל עָנִי כְּמוֹתוֹ. מֶה עָשָׂה? בָּנָה מִגְדָּל גָּבוֹהַּ בַּיָּם, וְהָיָה מַקִּיפוֹ מִכָּל רוּחוֹתָיו מִסָּבִיב. נָטַל בִּתּוֹ וְנָתַן אוֹתָהּ בְּאוֹתוֹ מִגְדָּל הַגָּבוֹהַּ, וְעִמָּהּ שִׁבְעִים סָרִיסִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וּבַמִּגְדָּל לֹא עָשָׂה פֶּתַח, שֶׁלֹּא יִכָּנֵס אָדָם בּוֹ, וְנָתַן בּוֹ צֵידָה הַרְבֵּה. אָמַר: אֶרְאֶה פֹּעַל הַשֵּׁם וּמַעֲשֵׂהוּ.
לְיָמִים הָיָה אוֹתוֹ עָנִי, שֶׁהוּא בֶּן זוּגָהּ, יוֹצֵא בַּדֶּרֶךְ בַּלַּיְלָה, וְהָיָה עָרֹם וְיָחֵף, רָעֵב וְצָמֵא. רָאָה נִבְלַת שׁוֹר מֻשְׁלֶכֶת בַּשָּׂדֶה, נִכְנַס בָּהּ בֵּין צַלְעוֹתֶיהָ לְהָפִיג צִנָּתוֹ. וּכְשֶׁיָּשַׁן שָׁם בָּא עוֹף גָּדוֹל, וְנָטַל אוֹתָהּ הַנְּבֵלָה וּנְשָׂאָהּ עַל גַּג אוֹתוֹ מִגְדָּל עַל חֲדַר הַבַּחוּרָה. וְשָׁם הָיָה הָעוֹף אוֹכֵל אֶת בְּשַׂר הַנְּבֵלָה; וְיָשַׁב שָׁם עַל הַגַּג.
כְּשֶׁהֵאִיר הַשַּׁחַר יָצְאָה הַבַּחוּרָה מֵחַדְרָהּ לָלֶכֶת הַגָּגָה, כְּמִנְהָגָהּ בְּכָל יוֹם, וְרָאֲתָה אוֹתוֹ בָּחוּר. אָמְרָה לוֹ: מִי אַתָּה וּמִי הֱבִיאֲךָ לְכָאן? אָמַר לָהּ: יְהוּדִי אֲנִי מִבְּנֵי עַכּוֹ, וְעוֹף הֱבִיאַנִי לְכָאן. מֶה עָשְׂתָה? לְקָחַתּוּ וֶהֱבִיאַתּוּ לְחַדְרָהּ, וְהִלְבִּישׁוּהוּ, וְהִרְחִיצוּהוּ, וְסָכוּהוּ, וְנִתְיַפָּה מְאוֹד עַד שֶׁאֵין כְּמוֹתוֹ בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, וַאֲהֵבַתּוּ הַבַּחוּרָה בְּלִבָּהּ וּבְנַפְשָׁהּ. וְהָיָה הַבָּחוּר חָרִיף וּמְפֻלְפָּל וּמְמֻלָּח וְסוֹפֵר.
יום אֶחָד אָמְרָה לוֹ: רוֹצֶה אַתָּה לְקַדְּשֵׁנִי? אָמַר לָהּ: הַלְוַאי! מֶה עָשָׂה? הִקִּיז דָּם וְכָתַב לָהּ כְּתֻבָּה וּמֹהַר מִדָּמוֹ, וְקִדְּשָׁהּ וְאָמַר: עֵד ה' הַיּוֹם וְעֵדִים מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל. נִתְעַבְּרָה מִמֶּנּוּ. כְּשֶׁרָאוּ אוֹתָהּ הַזְּקֵנִים מְעֻבֶּרֶת, אָמְרוּ לָהּ; כִּמְדֻמֶּה לָנוּ שֶׁאַתְּ מְעֻבֶּרֶת. אָמְרָה לָהֶם: הֵן. אָמְרוּ לָהּ: וּמִמִּי נִתְעַבַּרְתְּ? אָמְרָה לָהֶם: מָה לָכֶם לָדַעַת? נָפְלוּ פְּנֵי הַזְּקֵנִים, שֶׁהָיוּ מִתְיָרְאִים מִשְּׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, וְשָׁלְחוּ אֵלָיו לָבוֹא אֲלֵיהֶם.
נִכְנַס שְׁלֹמֹה בִּסְפִינָה וּבָא אֲלֵיהֶם. וְאָמְרוּ לוֹ: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, כָּךְ הַדָּבָר, וְאָל יָשִׂים אֲדוֹנֵנוּ בַּעֲבָדָיו עָווֹן. כְּשֶׁשָּׁמַע שְׁלֹמֹה קָרָא לְבִתּוֹ וְשָׁאַל לָהּ עַל הַדָּבָר. אָמְרָה לוֹ: בָּחוּר אֶחָד הֵבִיא לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יָפֶה וְטוֹב, תַּלְמוּדִי וְסוֹפֵר, וְקִדְּשַׁנִי. קָרְאָה לַבָּחוּר וּבָא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְהֶרְאָה לוֹ הַכְּתֻבָּה שֶׁכָּתַב לְבִתּוֹ, וְשָׁאַל לוֹ הַמֶּלֶךְ עַל אָבִיו וְאִמּוֹ וְעַל מִשְׁפַּחְתּוֹ וּמֵאֵיזוֹ עִיר הוּא. וְהֵבִין מִתּוֹךְ דְּבָרָיו שֶׁהוּא אוֹתוֹ שֶׁרָאָה בַּמַּזָּל, וְשָׂמַח שִׂמְחָה גְּדוֹלָה, וְאָמַר: בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁנּוֹתֵן אִשָּׁה לְאִישׁ.
(מדרש תנחומא)
את הנוסח הראשון של הסיפור הזה, דומה מאד למדרש, פגשתי ב'ויהי היום' של ביאליק. זה רק אחד מעשרות הסיפורים התלמודיים הקשורים בשלמה המלך. סיפורים אלה נועדו, בראש ובראשונה, לסגור את הפער בין מספר הפרקים הלא גדול, למרבה ההפתעה, שמקדיש המקרא למלך שלמה, לבין הפאר, העוצמה והחכמה שאותו מקרא מייחס לו. מי שפגש את סיפורי שלמה המלך עוד בגן הילדים ובכיתות הראשונות של בית הספר היסודי, מתקשה להאמין כמה מעט כתב עליו המקרא. וכך זכינו לספרות עממית קדומה, שחלק ממנה התאקלם בספרות תרבויות לא יהודיות אחרות במזרח הקדום.
אגדת בת המלך במגדל התגלגלה במרוצת הדורות גם לאירופה, וגרסה אחת שלה נכתבה על ידי האחים גרים – הלא היא אגדת רַפּוּנְזֶל, שבה כלואה נערה במגדל על ידי מכשפה, והיא נגאלת על ידי עלם, שהצליח לטפס אל אותו מגדל על גבי שערה הארוך של רפונזל.
מה יש לנו במעשיית בת המלך שלמה במגדל?
תחילה נשים לב למוטיב, שגם הוא נפוץ מאד באגדות עם – הנבואה ששומע המלך מידי החוזים בכוכבים על עתידה של בתו, נבואה, שהוא עושה כל מאמץ למנוע את התגשמותה, וכמובן נכשל.
מוטיב נפוץ אחר הוא המפגש הרומנטי של שני צעירים ממעמדות חברתיים רחוקים מאד זה מזה.
האגדה מתגברת בדרך הפנטסיה על המכשול הבלתי עביר לכאורה, שהציב שלמה בפני אותו צעיר עני. הבחור מתחיל מנקודת הפתיחה הנמוכה ביותר עבורו: 'יוֹצֵא בַּדֶּרֶךְ בַּלַּיְלָה, וְהָיָה עָרֹם וְיָחֵף, רָעֵב וְצָמֵא'. במצב מצוקה זה הוא מוצא פתרון לא שגרתי להתחמם ולישון, והוא נכנס לתוך נבלת שור, המוטלת בשדה. את נבלת השור בתוספת גופו החי של גיבורנו נושא עוף גדול (כמו שאומרים זקנינו: 'אין דבר כזה...'), ולאן מכל המקומות – אל ראשו של המגדל הניצב באי הבודד בים! כך מגיע החתן המיועד בטיסת low-cost אל בת המלך.
והצעיר אינו רק חכם בתורה ובר-מזל. הוא גם בעל תושיה, דבר שלא שמענו על בת המלך. ולאחר שהיא משפצת אותו, ומגלה שיש לפניה מציאה בלתי רגילה (לאמיתו של דבר לא היתה לה ההזדמנות להשוות עם מציאוֹת אחרוֹת), הוא פותר את הבעיות ההלכתיות הקשורות בטקס הנישואין, ולא עובר זמן והגברת מתעברת. לפתע חוזרים לבמה אותם זקנים שנשלחו למגדל לשמור על תומת בת המלך, ועיניהם טחו מראות את העוף, את נבלת השור ואת החתן שהופיע לו מאי-שם, והם מגלים שמשימתם נכשלה – הבחורה בהריון.
שלמה יוצא טוב מהגרסה החז"לית הזאת. הוא מראש הביא בחשבון שיתכן שאלוהים יגשים את נבואתם של החוזים בכוכבים, וכאשר מתגלה לו, שהוא עתיד להיות סבא, הוא רק מברר, שהחתן הוא ממשפחה טובה, ומברך על המוגמר. דבריו, החותמים את המדרש, חוזרים על המנטרה המוכרת לנו: ' בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁנּוֹתֵן אִשָּׁה לְאִישׁ'. על פי דברים אלה האל הוא המזווג זיווגים, וכי הוא יודע היטב את מלאכתו.