אָדָם אֶחָד בָּא לִפְנֵי רַב. אָמַר לוֹ אוֹתוֹ אָדָם לְרַב: גּוֹי וְעֶבֶד הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל, מַהוּ דִּינוֹ שֶׁל הַנּוֹלָד מִבִּיאָה זוֹ? וּשְׁאֵלָה זוֹ שָׁאַל לְגַבֵּי עַצְמוֹ. אָמַר לוֹ רַב: הַוָּלָד כָּשֵׁר. אָמַר לוֹ: אִם סָבוּר אַתָּה כֵּן — הַב לִי אֶת בִּתְּךָ לְאִשָּׁה, שֶׁאִם כָּשֵׁר אֲנִי - מַדּוּעַ לֹא אֶשָּׂא אוֹתָהּ? אָמַר לוֹ: אֵינֶנִּי נוֹתֵן לְךָ.
אָמַר שִׁימִי בַּר חַיָּא, נֶכְדּוֹ שֶׁל רַב, לְרַב: אוֹמְרִים אֲנָשִׁים: גָּמָל בְּמָדַי בְּתוֹךְ קַב קָטָן הוּא רוֹקֵד; שֶׁאֲנָשִׁים מְסַפְּרִים לִפְעָמִים סִפּוּרֵי גֻּזְמָאוֹת עַל דָּבָר הַמִּתְרַחֵשׁ בְּמָקוֹם רָחוֹק, אוּלָם: הֲרֵי הַקַּב, וַהֲרֵי הַגָּמָל, וַהֲרֵי מָדָי — וְאֵינוֹ רוֹקֵד! שֶׁאַף כָּאן, בְּמִקְרֶה הַזֶּה, כַּאֲשֶׁר הֶעֱמִיד זֶה אֶת דְּבָרֶיךָ לְנִסָּיוֹן בְּפֹעַל — אֵין אַתָּה עוֹמֵד בְּדַעְתְּךָ!
אָמַר לוֹ: גַּם אִם יִהְיֶה אוֹתוֹ אָדָם גָּדוֹל כִּיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, אֵינֶנִּי נוֹתֵן לוֹ אֶת בִּתִּי, שֶׁאֵין אֲנִי רוֹצֶה בּוֹ מִטְּעָמִים אֲחֵרִים, אֲבָל אֵין אֲנִי מְשַׁנֶּה אֶת דַּעְתִּי בַּהֲלָכָה. אָמַר לוֹ: אִם הָיָה אוֹתוֹ אָדָם כִּיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, אִם אֲדוֹנִי לֹא יִתֵּן לוֹ בִּתּוֹ - אֲחֵרִים יִתְּנוּ לוֹ אֶת בִּתָּם, וְאוּלָם אָדָם זֶה, אִם אֲדוֹנִי לֹא יִתֵּן לוֹ אֶת בִּתּוֹ - אֲחֵרִים לֹא יִתְּנוּ לוֹ, שֶׁיַּחְשְׁשׁוּ לִפְגַם מִשְׁפָּחָה.
לֹא הָלַךְ מִלְּפָנָיו אוֹתוֹ שׁוֹאֵל, שֶׁעָמַד וְהִפְצִיר בְּרַב. נָתַן בּוֹ רַב אֶת עֵינָיו, וּמֵת אוֹתוֹ אָדָם. מִכָּל מָקוֹם רָאִינוּ שֶׁרַב הִתִּיר בְּמִקְרֶה זֶה הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה.
בבלי יבמות עפ"י שטיינזלץ
נתחיל בפתגם הנחמד 'גָּמָל בְּמָדַי בְּתוֹךְ קַב קָטָן הוּא רוֹקֵד'. למה הכוונה? כשמישהו מספר לך סיפורים על דבר המתרחש בארץ רחוקה, בלי להתחייב על כך שאותו הדבר יכול להתרחש כאן, אמור לו: 'הֲרֵי הַקַּב, וַהֲרֵי הַגָּמָל, וַהֲרֵי מָדָי — וְאֵינוֹ רוֹקֵד!', כלומר – מה אתה מספר לי מעשיות? התמודד עם מה שאמרת כאן ועכשיו!
האם הכירו חז"ל את משלו של איזופוס על המתרברב?
אָדָם אֶחָד סְפּוֹרְטַאי, שֶׁאַנְשֵׁי עִירוֹ בָּזוּ לוֹ תָּמִיד בְּשֶׁל חֹסֶר אֹמֶץ-רוּחַ, יָצָא פַעַם מֵעִירוֹ, וְכַאֲשֶׁר חָזַר כַּעֲבֹר זְמַן הִתְפָּאֵר, כִּי בְּהַרְבֵּה עָרִים עָשָׂה מַעֲשֵׂי גְבוּרָה, אֲבָל בְּרוֹדוֹס קָפַץ קְפִיצָה גְבֹהָה כָּל-כָּךְ, שֶׁשּׁוּם מְנַצֵּחַ מֵהַמְנַצְּחִים הָאוֹלִימְפִּיִּים לֹא יַגִּיעַ לְשִׂיאָהּ. ‘עַל כָּךְ’ אָמַר, ‘יָעִידוּ הָאֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה, אִם יִזְדַּמְּנוּ פַּעַם לְכָאן’. הִפְסִיקוֹ אַחַד הַנּוֹכְחִים וְאָמַר: ‘אִם אָמְנָם נְכוֹנִים דְּבָרֶיךָ, אֵין לְךָ צֹרֶךְ בְּעֵדִים: הִנֵּה כָּאן רוֹדוֹס – קְפֹץ!’
＊ הַמָּשָׁל מְלַמֵּד, כִּי בְּעִנְיָנִים שֶׁאֶפְשָׁר לְהוֹכִיחָם בְּמַעֲשֶׂה, אַךְ לְמוֹתָר הֵם הַדִּבּוּרִים.
וכעת לסיפורנו. גוי אחד בא לפני רב והציג בפניו שאלה גדולה ורצינית: מה דינו של ילד, הנולד לאם יהודיה ולאב גוי? אומר לו רב: הילד כשר, כלומר יהודי כשר. אותו גוי מנסה להעמיד את רב במבחן, והוא מבקש ממנו את בתו שלו לאישה. רב מסרב.
מופיע הנכד של רב, הלא הוא שימי בר חיא, ומקשה על רב. פתגם הגמל המרקד במדי נועד לומר לו, לרב, שאצלו, אצל רב, תוית ההכשר שנתן היא תיאורטית בלבד, כמו הגמל המרקד במדי, בעוד שבפועל אין הוא מוכן ללכת עם ההלכה שלו 'עד הסוף'. 'מה פתאום?!' – אומר רב. 'איני מוכן לתת לו את בתי לאשה, אך לא משום שהוא גוי! עד כאן אפשר לקבל את הדברים של רב, אך הוא מוסיף ומנסה לחזק את אמירתו: 'גַּם אִם יִהְיֶה אוֹתוֹ אָדָם גָּדוֹל כִּיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, אֵינֶנִּי נוֹתֵן לוֹ אֶת בִּתִּי'. הנכד אינו קוטל קנים, והוא מוסיף לאתגר את סבא, באומרו, שאם היה אותו אדם גדול כיהושע בן נון, היו אחרים מסכימים בשמחה להשיא לו את בנותיהם, אבל היות ואותו גוי אינו גדול או מכובד או עשיר, ילכו אחרים בעקבות רב, ויסרבו גם הם מתוך הנחה, שרב מצא פגם במשפחתו של אותו גוי.
האם שמע הגוי את השיח בין הסבא הסרבן לנכד העקשן? אם כן ואם לאו, הוסיף האיש ללחוץ על רב, ורב, במקום לנמק לאיש את סירובו, נתן בו את עיניו, והאיש מת!
חז"ל אינם עוצרים לרגע להתייחס לתגובה האלימה של רב. הם, פשוט, מסכמים את הסיפור סיכום הלכתי: אמנם זכותו של כל אדם לסרב להשיא את בתו לפלוני, אך לו הסכים, ולו היה אותו פלוני גוי – ילדיהם יהיו יהודים כשרים. והנה לנו גרסה מוקדמת של הלכה, הקובעת כי יהדות האם מספיקה כדי לקבוע את יהדות הילד.