וִיהִי בִּהְיוֹת יִצְחָק בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים, וְיִשְׁמָעֵאל אָחִיו הוֹלֵךְ וּבָא עִמּוֹ בָּאֹהֶל. וַיִּתְפָּאֵר יִשְׁמָעֵאל עַל יִצְחָק לֵאמֹר: בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיִיתִי, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל אֲבִי לִמּוֹל אוֹתָנוּ. וָאַעָשׁ אֶת דְּבַר ה', אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל אֲבִי, וָאֶתֵּן אֶת נַפְשִׁי אֶל ה', וְלֹא עָבַרְתִּי אֶת דְּבָרוֹ, אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבִי. וַיַּעַן יִצְחָק אֶת יִשְׁמָעֵאל לֵאמֹר: לָמָּה תִּתְפָּאֵר עָלַי בַּדָּבָר הִזָּה עַל מְעַט בָּשָׂר מִבְּשָׂרְךָ, אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' לְהָסִיר אוֹתוֹ מֵעָלֶיךָ? חַי ה', אֱלֹקִי אַבְרָהָם אֲבִי, כִּי אִם יֹאמַר ה' לַאֲבִי: קַח נָא אֶת יִצְחָק, וְהַעֲלֵהוּ לְפָנַי עוֹלָה, לֹא מָנַעְתִּי אֶת נַפְשִׁי, כִּי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר בְּשִׂמְחָה! וַיִּשְׁמַע ה' אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֵּר יִצְחָק אֶל יִשְׁמָעֵאל, וַיִּיטַב בְּעֵינַי ה', וְיֹאמַר לְנַסּוֹת אֶת אַבְרָהָם בַּדָּבָר הַזֶּה. וַיְהִי הַיּוֹם, וְיָבוֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹקִים לְהִתְיַצֵּב עַל ה', וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם לְהִתְיַצֵּב עַל ה', לְהַשְׂטִין אֶת בְּנֵי הָאָדָם לִפְנֵי ה'. וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן: מֵאַיִן תָּבוֹא? וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת ה', וַיֹּאמַר: מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן: מָה דְּבָרְךָ אֵלַי עַל כָּל בְּנֵי הָאָרֶץ? וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת ה', וַיֹּאמַר: כִּי רָאִיתִי אֶת כָּל בְּנֵי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יַעַבְדוּךָ וְיִזְכְּרוּךָ בְּעֵת בַּקְּשָׁם מִלְּפָנֶיךָ דָּבָר. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תִּתֵּן לָהֶם אֶת הַדָּבָר הַהוּא, אֲשֶׁר יְבַקְּשׁוּ מִלְּפָנֶיךָ, וְשָׁבוּ לָהֶם, וַעֲזָבוּךְ, וְלֹא יוֹסִיפוּ לִזְכֹּר אוֹתְךָ עוֹד. הֲרָאִיתָ אֶת אַבְרָהָם בֶּן תֶּרַח, אֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים, וְיַעַבְדֵךָ, וַיִּבְנֶה אֵלֶיךָ מִזְבְּחוֹת בְּכֹל אֲשֶׁר יֵלֵךְ שָׁם, וְהִקְרִיב עֲלֵיהֶן קָרְבָּנוֹת, וְיִקְרָא בְּשִׁמְךָ לְכֹל בְּנֵי הָאָרֶץ תָּמִיד. וְעַתָּה, כַּאֲשֶׁר נוֹלָד לוֹ יִצְחָק בְּנוֹ, וַיַּעֲזוֹב אוֹתְךָ, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה גָּדוֹל לְכֹל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, וְאֶת ה' שָׁכַח. כִּי מִכֹּל אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא הִקְרִיב לְפָנֶיךָ קָרְבַּן עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים אוֹ שׁוֹר אֶחָד אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז אֶחָד, מִכֹּל אֲשֶׁר שָׁחַט בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת בְּנוֹ. גַּם מִיּוֹם אֲשֶׁר נוֹלָד בְּנוֹ הַיּוֹם, שְׁלוֹשִׁים וְשֶׁבַע שָׁנָה, לֹא בָּנָה לְפָנֶיךָ מִזְבֵּחַ, וְלֹא הִקְרִיב אֵלֶיךָ עָלָיו קָרְבָּן, כִּי רָאָה, כִּי נָתַתָּ לוֹ אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ מִלְּפָנֶיךָ, וַיַּעַזְבֶךָּ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן: הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל עַבְדִּי אַבְרָהָם, כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר לְפָנַי, וִירֵא אֱלֹקִים, וְסָר מֵרָע? חַי אֲנִי, כִּי אִם אָמַרְתִּי לוֹ: הַקְרֵב נָא אֶת יִצְחָק בִּנְךָ לְפָנַי לְעוֹלָה, לֹא יִמְנָעֵהוּ מִמֶּנִּי, וְאַף כִּי אֹמַר אֵלָיו: הַקְרֵב לְפָנַי עוֹלָה מִן הַצֹּאן אוֹ מִן הַבָּקָר. וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת ה' וַיֹּאמַר: בִּי, אֲדוֹנָי, דַּבֵּר נָא אֶל אַבְרָהָם כַּדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, אִם לֹא יַעֲבֹר, וְיָמִיר אֶת דְּבָרֶיךָ הַיּוֹם. בָּעֵת הַהִיא הָיָה דְּבַר ה' אֶל אַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אַבְרָהָם! וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי! וַיֹּאמֶר: קַח נָא אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ, אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק, וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמּוֹרִיָּה, וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר יֵרָאֶה לְךָ בּוֹ שָׂם עָנָן וְכָבוֹד.
ספר הישר
נוסח זה של ההקדמה לסיפור עקדת יצחק מנסה לענות על השאלה, שאינה מפסיקה להטריד את כל המאמינים: כיצד זה מצווה ה' על אברהם לעשות את הדבר הנורא ביותר עלי אדמות? היש בעולם איזו הצדקה למבחן אמונה כזה? כותב הסיפור מעביר את האחריות מאלוהים ומאברהם אל יצחק ואל השטן. יצחק מתפאר באוזני ישמעאל, ואומר כי נאמנותו ונכונות ההקרבה שלו עולות על אלה של ישמעאל עשרת מונים. הוא אומר לישמעאל כי לו ציווה ה' על אברהם אביו להקריבו לעולה לאל, הוא, יצחק, היה משתף פעולה בשמחה... לזה קוראים אצלנו 'לפתוח פה לשטן', ואכן, במערכה הבאה מגיע השטן בכבודו ובעצמו לקדם את העלילה צעד אחד נוסף אל הטרגדיה. השטן מלשין על בני האדם בפני ה', ואומר עליהם, שהם בונים מזבחות, מקריבים קורבנות ומתפללים לאל כל עוד הם במצוקה וזקוקים לעזרת האל. משנחלץ האל לעזרתם, שוכחים בני האדם כפויי הטובה את מי שדאג להם, והם מזייפים בפולחן האל. אלוהים רוצה להגן על בני האדם, ומביא את אברהם כדוגמה לנאמנות בלתי מסויגת. הוא מצטט את דברי יצחק לישמעאל, מתוך אמונה שיצחק אכן התכוון למה שאמר, והשטן תופס אותו במילה, וגורר את האלוהים לרעיון לנסות את אברהם.
האם סיפור זה מסיר את האחריות מכתפי אברהם, ומשכנע את הקורא בחפותו? תלוי מי שומע את הסיפור. מי שמבסס אליבי שלו על אחריותם של אחרים (של יצחק, של ישמעאל המתגרה בו, של השטן המכניס את אלוהים לפינה), מתנער מאחריותו המוסרית למה שהוא עומד לעשות. האם ניתן לראות את אלוהים קצת פחות אחראי לביזיון הזה? בהחלט לא! אלוהים יכול היה להשתיק את השטן, ולומר לו שלא כל נכונות צריך להעמיד במבחן, ובכלל – העמדת אנשים במבחן מוסרי היא מעשה בזוי.
איך זה, שהשטן, הדוחף לקיום האירוע המביך והמקומם של העקדה, נעדר כליל מהסיפור המקראי? התשובה פשוטה. השטן, במשמעות של ישות שמימית רבת עוצמה, אינו קיים ברוב ספרי המקרא, משום שהוא לא היה חלק מתמונת העולם של כותביו. דמות השטן המסית בסיפור העקידה נלקחה מספר מקראי אחד ויחיד, ספר איוב, ולא רק הדמות, אלא הסיפור כולו, שהודבק על אברהם. הנה המקור מפרק א' באיוב:
ו וַיְהִי הַיּוֹם, וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל יְהוָה, וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם: ז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן: מֵאַיִן תָּבֹא? וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְהוָה, וַיֹּאמַר: מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ: ח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן: הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב, כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר, יְרֵא אֱלֹהִים, וְסָר מֵרָע? ט וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְהוָה, וַיֹּאמַר: הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים? י הֲלֹא אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִסָּבִיב. מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ, וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ: יא וְאוּלָם, שְׁלַח נָא יָדְךָ, וְגַע בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ, אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ יְבָרֲכֶךָּ. יב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן: הִנֵּה כָל אֲשֶׁר לוֹ בְּיָדֶךָ, רַק אֵלָיו אַל תִּשְׁלַח יָדֶךָ! וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵעִם פְּנֵי יְהוָה.
קל להיווכח כי לא רק הרעיון הועתק לסיפור העקדה, אלא גם הנוסח המדויק. רוצה לומר – מחבר המדרש הזה אומר לנו במפורש, כי ניסיון העקדה הוא העתק של ניסיונו של איוב. ואנו נאמר, שכמו שהתקוממנו על הניסיון בו הועמד איוב, כך אנו ממשיכים להתקומם על ניסיון העקדה. עם זאת, ההשוואה בין שני הסיפורים חייבת להיפסק, כשאנו משווים את אחריותו של אברהם למעשה לאחריותו של איוב לקורות אותו.