(משל ) לְאֶחָד שֶׁנָּפְלָה לוֹ יְרֻשָּׁה בִּמְקוֹם אַשְׁפָּה, וְהָיָה הַיּוֹרֵשׁ עָצֵל, וְהָלַךְ וּמְכָרָהּ בְּדָבָר מוּעָט, קַל. וְהָלַךְ הַלּוֹקֵחַ וְנִזְדָּרֵז, וְחָפַר בָּהּ, וּמָצָא בָּהּ סִימָא (אוצר) , וּבָנָה בָּהּ פָּלָטִין (ארמון) גְּדוֹלָה. הִתְחִיל הַלּוֹקֵחַ (הקונה) מְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק, וַעֲבָדִים מְהַלְּכִין אַחֲרָיו מִן הַסִּימָא הַהִיא, שֶׁקָּנָה בָּהּ. הִתְחִיל הַמּוֹכֵר רוֹאֶה וְנֶחֱנָק וְאוֹמֵר: וּוַי! מָה אִבַּדְתִּי!
כָּךְ כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם הָיוּ מְשֻׁעְבָּדִים בְּטִיט וּלְבֵנִים, וְהָיוּ מְאוּסִין בְּעֵינֵי הַמִּצְרִיִּים, וְכֵיוָן שֶׁרָאוּם דְּגָלִים חוֹנִים עַל הַיָּם בְּטַקְסִיס (סדר ביוונית) הַמְּלָכִים, הִתְחִילוּ הַמִּצְרִיִּים נֶחֱנָקִים וְאוֹמְרִים: וּוַי! מָה שִׁלַּחְנוּ מֵאַרְצֵנוּ! שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוֹת י"ג) "וַיְּהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה".
לְאֶחָד, שֶׁהָיָה לוֹ שָׂדֶה בֵּית כּוֹר, וְהָלַךְ וּמְכָרָהּ בְּדָבָר קַל, וְהָלַךְ הַלּוֹקֵחַ וְחָפַר בָּהּ מַעְיָנוֹת וְעָשָׂה בָּהּ גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִין. הִתְחִיל הַמּוֹכֵר רוֹאֶה וְנֶחֱנָק וְאוֹמֵר: וּוַי! מָה אִבַּדְתִּי!
לְאֶחָד, שֶׁהָיָה לוֹ קְצָצָהּ שֶׁל אֲרָזִין, וּמְכָרָהּ בְּדָבָר קַל, וְהָלַךְ הַלּוֹקֵחַ, וְעָשָׂה בָּהּ תֵּבוֹת וּמִגְדָּלִים, שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת. הִתְחִיל הַמּוֹכֵר רוֹאֶה וְנֶחֱנָק וְאוֹמֵר: וּוַי! מָה אִבַּדְתִּי!
שיר השירים רבה
נתחיל במידות של תקופת המשנה – בית כור שווה ל-30 בית סאה. בית סאה הוא שטח המתאים לזריעת סאה אחת של זרעים, או בערך 50 אמה על 50 אמה.
ומהי קְצָצָה? שֶטח ביַער שעֵצָיו נועדוּ לכריתה.
ומהן שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת? אם אצל קהלת לא כל כך ברור למה הכוונה, הרי שאצל חז"ל מדובר ברהיטי עץ שונים, ומכאן השִׁדָּה (קומודה), שהיא מין תיבת עץ עם מגרות, בה אנו משתמשים עד היום.
מדרשי שיר השירים רבה הולכים ברובם אחר הפירוש המטאפורי של שירי האהבה המקראיים המעודנים מבית היוצר של שלמה המלך. עבור חז"ל מדובר באהבת האל לעמו ישראל. ועל כן, משנדרשים הם לפסוק "גַּן נָעוּל אֲחוֹתִי כַלָּה", הם חושבים על מכלול התכונות החיוביות שיש לנו כעם, שהן נסתרות ולא ידועות לגויים. זה הגן הנעול. מכאן קצרה הדרך למשוך את הפסוק אחורה בזמן אל שיעבוד מצרים, ולמצוא בו את עיוורונם של המצריים לאיכותם הנהדרת של בני ישראל המשועבדים. רק משיצאו בני ישראל מעבדות לחירות, ונתגלו זיוום והדרם, נוכחו המצרים לדעת מה הם הפסידו, כאשר שילחו את בני ישראל... ואז מגיע הפירוש המבריק לפסוק "וַיְּהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה". לאחר ששילח פרעה את בני ישראל, ונתגלתה הפאדיחה, נשאו המצרים קולם בנהי, ואמרו: וַי-הִי!
כאן אנו נתקלים בז'אנר המוכר והחביב של מדרשי חז"ל, שבו מתחרים חכמינו זה בזה, וכל אחד מהם ממשיל את אותו הדבר למשל אחר.
בני ישראל, המשועבדים בטיט ובלבנים, נראים למצרים העצלים כגל אשפה, ועל כן הם מוכרים אותם בזול לאלוהים (או למשה), החופר בהם, בבני ישראל, ומגלה את האוצר. הקונה בר-המזל מהמשל חוגג על המציאה, בונה ארמון וקונה עבדים, ויוצא לשוק להרביץ רושם. כך, כאשר חוצים בני ישראל את הים במצעד מאורגן בטקסיס המלכים, אז כבר מאוחר מדי, והמצרים מכים על חזם בתסכול, בידיעה שהפסידו משהו יקר מאד.
או: בני ישראל משולים לשדה מזרע, הנראה בלי פוטנציאל כלכלי, ועל כן הוא נמכר במחיר מציאה. הקונה לא מתעצל, ומפתח את הנכס, חופר בו ומגלה מעיינות, וכמו קהלת מלך ירושלים שותל בו גנות ופרדסים.
או: בני ישראל משולים לחלקת יער ארזים, שנועדו לכריתה, שבעליה עצל מכדי למצות את הפוטנציאל העסקי הגלום בחלקה זו. הקונה, שקיבל את החלקה במחיר נמוך, לא התעצל, כרת והוביל, ניסר והקציע ויצר רהיטים משובחים, שהוציאו את העיניים לבעלים הקודמים של החלקה.
בקיצור – שלושה החכמים, ששמותיהם אינם מוזכרים במדרש, חושבים שאנחנו כעם היינו מציאה גדולה, גם אם לא ראו זאת עלינו. כדי להשתכנע שגם היום אנחנו עדיין מציאה גדולה או בעלי פוטנציאל אדיר, צריך שיהיה לנו דמיון עשיר לא פחות מזה שהיה לחז"ל.