אָמַר שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק: פַּעַם אַחַת בָּא אָדָם אֶחָד, נָזִיר מִן הַדָּרוֹם, וּרְאִיתִיו שֶׁהוּא יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי, וּקְוֻצּוֹתָיו סְדוּרוֹת לוֹ תַּלְתַּלִּים. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, מָה רָאִיתָ לְהַשְׁחִית אֶת שְׂעָרְךָ זֶה הַנָּאֶה עַל יְדֵי זֶה שֶׁנָּדַרְתָּ נְזִירוּת, וְעַכְשָׁו אַתָּה מְגַלֵּחַ אֶת שְׂעָרְךָ?
אָמַר לִי: רוֹעֶה הָיִיתִי לְאַבָּא בְּעִירִי. הָלַכְתִּי לְמַלּאוֹת מַיִם מִן הַמַּעְיָן, וְנִסְתַּכַּלְתִּי בַּבָּבוּאָה שֶׁלִּי, וּפָחַז עָלַי יִצְרִי, וּבִקֵּשׁ לְטָרְדֵנִי מִן הָעוֹלָם, שֶׁרָאָה כַּמָּה הוּא יָפֶה, וְעָלְתָה בּוֹ מַחְשָׁבָה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּיָפְיוֹ לְמַטָּרוֹת שֶׁאֵינָן כְּשֵׁרוֹת. אָמַרְתִּי לוֹ לְיִצְרִי: רָשָׁע! לָמָה אַתָּה מִתְגָּאֶה בָּעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלְּךָ, וְלָמָּה אַתָּה מִתְגָּאֶה בַּגּוּף, בְּמִי שֶׁהוּא עָתִיד לִהְיוֹת מַאֲכָל בַּקֶּבֶר לְרִמָּה וְתוֹלֵעָה? נוֹדֵר אֲנִי בַּעֲבוֹדַת הַמִּקְדָּשׁ שֶׁאֲגַלְּחֶךָ לַשָּׁמַיִם! כָּךְ אָמַר לִי אוֹתוֹ אָדָם.
וְסִפֵּר שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק: מִיָּד עָמַדְתִּי, וּנְשַׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, כָּמוֹךָ יִרְבּוּ נוֹזְרֵי נְזִירוּת בְּיִשְׂרָאֵל! עָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'" (בַּמִּדְבָּר ו, ב). כְּלוֹמַר, שֶׁהוּא נֵדֶר מֻפְלָא וּבָרוּר, שֶׁכָּל כֻּלּוֹ לַה', שֶׁאֵין בּוֹ עִנְיָן שֶׁל כַּעַס אוֹ נִסָּיוֹן לְהַרְגִּיז, אֶלָּא כָּל כֻּלּוֹ לַה'. מַשְׁמַע שֶׁיֵּשׁ אֹפֶן שֶׁל נְזִירוּת, שֶׁכֻּלּוֹ בְּכַשְׁרוּת, וְזֹאת הִיא נְדָבָה שֶׁבִּנְזִירוּת.
בבלי נדרים
אגדה זו מזכירה מאד את האגדה על נרקיסוס מהמיתולוגיה היוונית:
לפני שנים רבות חי נרקיסוס, עלם חמודות, שהיה בנם של אל הנהר קפיסוס והנימפה ליריופי. נרקיסוס, בשל יופיו המיוחד, משך אליו עלמות ונימפות רבות, אולם הוא דחה את חיזוריהן, והתנכר להן. לאחר שדחה בזלזול את הנימפה אכו, שהתאהבה בו נואשות, החליטו האלים להעניש אותו על יהירותו ואכזריותו, ושלחו את נמסיס להטיל עליו קללה. נמסיס הענישה אותו בכך שלעולם לא יוכל לאהוב אלא רק את עצמו. יום אחד טייל נרקיסוס ליד אגם, והתכופף על מנת לשתות מים. כאשר ראה את דמותו נשקפת אליו מן המים, מיד התאהב נרקיסוס בעצמו, ולא יכול היה לנתק את מבטו מהבבואה שלו - עד שמת על שפת האגם. במקום שבו מת צמח ועלה פרח נפלא, שנימפות המים כינו "נרקיס".
כעת נביט קצת יותר ביסודיות בשני הסיפורים, ונגלה את ההבדלים ביניהם.
הנזיר יפה התואר מן הדרום הוא כבר נזיר בתחילת הסיפור. לשמעון הצדיק הוא מספר מדוע הוא בחר בנזירות. הוא בעצמו החליט כי יופיו הרב עלול להיות לו למכשול, וכי יצרו הרע עלול להשתמש ביופיו זה כדי להדיחו לחטאים. אם יש כאן עונש, הרי זו הענשה עצמית, בה בוחר האיש.
נרקיסוס, לעומתו, אינו מודע לסכנה, והוא כבר מתחיל לגרום נזקים של שבירת לבבות. אם חטא, הרי זה בחטא הגאווה, כשהיה סבור שאף אחת מהמיידלעך אינה טובה מספיק בשבילו. במקום לעשות כמעשה האיש מן הדרום, הוא נלכד במלכודת האהבה העצמית, דבר המביא עליו את מותו.
המשותף לשני הסיפורים הוא הרעיון שיופי חיצוני מסוכן לבעליו. לא הכל יסכימו עם רעיון זה. אצל היוונים הסכנה נובעת מהתערבותן של הנימפות, בעוד שאצל חז"ל זה יצר הרע, דמות דמיונית לא פחות מדמויותיהן של הנימפות, אלא שיצר הרע מצוי בתוכנו, ולכן המאבק עמו הוא מאבק עם עצמנו, עם רגשותינו, דחפינו ויצרינו.
במדרש שלנו מוצע הפתרון הקיצוני של התנזרות. שמעון הצדיק, השומע את סיפורו של האיש מן הדרום, מזדהה עם המניעים שלו להתנזר, ומשבח אותו על החלטתו זו.
וכאן אנו מגיעים להבדל משמעותי נוסף בין האגדה היוונית למדרש התלמודי. סיפורו של נרקיס אינו רואה בעין יפה את ההתנזרות של נרקיס, שמקורה בגאווה קיצונית ובאהבה עצמית מופרזת. המדרש התלמודי משבח את ההתנזרות, ובלבד שמניעיה יהיו טהורים. נראה שהבדל זה מאפיין את השוני בין תרבות יוון לתרבות היהודית הרבנית – היחס לאהבת הגוף והחושים.